נולד בירושלים, בביה"ח "שערי צדק", 15 בדצמבר 1926, לאביו מֶנֶה ולאימו, אירמה טראוּמָן, שהייתה מורה לריתמיקה. מגיל 6 גדל בחיפה וכשבגר הצטרף לפלמ"ח ב-1946, ובהמשך למודיעין "ההגנה" בחיפה. היה האקורדיוניסט של להקת "הכרמל", שלמעשה הייתה להקת פיקוד הצפון במלחמת השחרור ופעלה מסוף 1947 עד אוקטובר 1950. בלהקה חיבר ב-1950 את "עדה מנוה שאננים" למילים של אריק לביא (ליאון-אריה אינזְלסְבֶּכֶר). באותה שנה הולחן "בת יפתח" ומילותיו של עמנואל זמיר 'הולבשו' על הלחן.

בשנים 1953-1951 למד במדרשה למורים למוזיקה בת"א (לימודים שהחלו בשנים 1947-1946 ונפסקו עקב מלחמת העצמאות), חזר לחיפה ולימד בביה"ס הריאלי. באותה עת פגש את שלום חרמון, ויחד יצרו מחולות: אמיתי חיבר מילים ולחנים ושלום יצר את המחולות, אשר נכללו בין אבני היסוד של ריקודי העם בארץ ישראל.
לכנס המחולות בדליה ב-1951 הלחין את "הנאוה בבנות", שבוצע ע"י אילקה ואביבה.
ב-1952 נכתב "אל הכרמים", בסגנון הדבקה, וקרוב לוודאי שהמנגינה "הריעו נא" (לחן בלבד!) נכתבה גם כן באותה שנה. בתיה באיאר חיברה ללחן זה תמליל, שלא נשמר.

למצעד המחולות הראשון בחיפה אמיתי כתב שיר-עם בניחוח תימני "לאור חיוכך", לבקשתו של שלום חרמון.
בלימודיו במדרשה, ב-1952/3, קיבל מטלה להלחין פסוק מהתנ"ך, והוא בחר מספר ירמיהו ל"א את "מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו": חלק א' במשקל משתנה, משולש וזוגי, ובחלק השני השתמש בסולם פנטטוני.

בין השנים 1951 ל-1955 נכתבו על ידיו ריקודים כגון : "הנאוָה בבנות", "מחול הנוער", ו"לאור חיוכֵך".
ב-1953 קיבוץ בית זרע חגג חצי יובל. אחותו נעמי, שלימדה שם, הכינה לחג מסכת מחולות "האדמה" עם מנגינות של אמיתי. לאחת מהן נוספו מילים, ובמצעד המחולות בחיפה, בניהולו של שלום חרמון, חוללו המשתתפים את "מחול הנוער" ("בוקע, עולה לו"). באותה שנה הולחנו גם "והיה כעץ שתול" ו"כל הגן לבש לבן", שהצטרף לרשימת השירים השגורים והבלעדיים לט"ו בשבט.
ב-1954 נכתבו "חג לרועה" ו"בת הרים" ("מי דולגה חופזת").

בשנים 1957-1955 למד אמיתי מוסיקה ב -Mannes School of Music הידוע בניו יורק. אז כתב את "חמדתי", כשהמטרה הייתה שהקהל ישתתף ויענה לסולן במילה חוזרת: בואי, קומי וכו'. ב-1956 כתב את "כישוף". בתקופה זו פנו אליו פעילים מאיחוד בתי הכנסת הקונסרווטיביים וביקשו להקליט מספר שירים. בצוות ההקלטה השתתפו: אוהלה הלוי, רן אלירן, אליעזר אדורם, רותי בן-צבי (שהפליאה לתופף בדרבוקה) וכמובן אמיתי, הרכב שנקרא "להקת העוזים". במקביל לזה, הקהילה הרפורמית בניו יורק הזמינה אצל אמיתי סדר תפילות לליל שבת, וביניהם הולחן "אדון עולם".

ב-1957 אמיתי נשלח לדרום אמריקה ע"י קרן אמריקה-ישראל, יחד עם גאולה גיל ועוד זמרים. בהשפעת המוזיקה המקומית כתב את "לטבול בחול בשניים", ששרו "הפרברים", ובאותה שנה כתב גם את "דייגים".
עם שובו ארצה ב-1958 נמסר השיר "חמדתי" לצמד "רן ונמה", הלוא הם רן אלירן ונחמה הנדל והם ביצעו אותו בארץ ובתכניות הטלביזיה של אֵד סָליבֶן בארה"ב.

באותה שנה רבקה שטורמן הראתה לאמיתי מחול בעל אופי חסידי, ובמקום התאים נאמן לחן יידישאי לריקוד "זֶמֶר עתיק" ("עוד נשובה אל ניגון עתיק"), ומאוחר יותר צורפו לשיר מילותיו של מיכאל קשטן. אז נכתבו גם: "סוס העץ" לצמד הטרי "העופרים", תוך כדי ההיכרות עם אבי ואסתר רייכשטָט.

בשנים 1959-1958 השתתף אמיתי בסיור בעולם יחד עם ההרכב המוסיקלי "אורנים צבר", אשר כלל את: גאולה גיל, דובי זלצר ואחרים. הם הופיעו בקהילות היהודיות בתפוצות ברפרטואר ישראלי, שנוצר עם קום המדינה, והטמיעו את התרבות המוסיקלית העממית החדשה, שהחלה להתגבש בהשראת מלחמת השחרור.
בסוף שנות החמישים, עם גבור ההשפעה האירופית-צרפתית בזמר העברי, ניסה גם אמיתי לעבור מסגנון ה"הו-הו" לסגנון העדכני, וכך נוצר ב-1959 "סתיו בחלונות", בביצועה של נחמה הנדל.

בין השנים 1961-1959, משכבר נִהיָה מלחין ואקורדיוניסט בעל שם, לצד יוצרים כמו: עמנואל זמיר, יוסף הדר, גיל אלדמע ואחרים, המשיך ליצור שירים עבריים ומחולות, לזמרים ישראלים צעירים וליוצרי מחול עברי.
ב-1960 להקת פיקוד הצפון הציגה תכנית "הנשק הסודי", עם דמויות מהתנ"ך: משה, דוד ("ג'ינג'י"), יעל ועוד. אמיתי הלחין את "יעל" (מהשק"ם בסיבוב עפולה) למילים של דן אלמגור, ומאוחר יותר שר צוות הווי של גולני את "המלאך של גולני". שולמית לִבנָת, שהשתתפה ב"צ'יזבטרון" ואח"כ בלהקת "הכרמל", שרה ב-1960 את "התופסת", שהיה ללהיט גדול בביצועה, וגם את האגדה על "תל אל קאדי", למילותיה של רות חפץ – את שני שירים האלה אמיתי כתב לה.

בשנים 1964-1961 שהה בניו יורק, עסק בהוראה, נגינה, ליווי והלחנה לפסטיבלים בתחום הזמר העברי. שם גם נולדו שני ילדיו, עדי וכרמל. ב-1964 השתתף בפסטיבל הזמר והפזמון "כשלמה את שולמית", ששרו "הפרברים". בשנת 1965 חזר עם משפחתו לישראל והשתקע בתל אביב.

"לדרך" – שיר הלכת היחידי שכתב, לתחרות שירי הלכת של צה"ל ב-1969, זכה במקום השני.
ב-1970 הלחין את "תמיד אותם" למילותיה של תרצה אתר ללהקת פיקוד הצפון בתכניתה "מהצפון באהבה", שהפך לשיר יזכור לנופלים הצעירים.
בדצמבר 1982, בימי מלחמת לבנון, נפטר בנו עדי מהתקף קַצֶרֶת.
"גֶ'בֶּל דרוּז" מתאר את מסורת הלחימה של הדרוזים, שכתב אמנון אחי-נעמי והלחין אמיתי. שרו "הפנינים הכחולות".

אמיתי נאמן חיבר כ-200 שירים, לרובם כתב גם את המילים ויותר מ-50 מהם הוקלטו. חוץ משירים חיבר גם: מוזיקה לפסנתר, יצירה לתזמורת סימפונית, רביעיית מיתרים, סוויטה לרביעיית נשיפה ולתזמורת מיתרים, תפילת ליל שבת לבית כנסת רפורמי, עיבודים לשירים ישראליים ומוזיקה לתכניות טלוויזיה ולתיאטרון – בארה"ב. אמיתי עבד שנים רבות במחלקת המוזיקה הקלה של "קול ישראל" בת"א, שם גם הקים וניהל את ספריית הזמר והעיון ע"ש בנו, עדי נאמן ז"ל.

חוץ ממלאכת ההלחנה הוא עבד ב"קול ישראל" גם כעורך מוזיקלי. השילוב בין מוזיקאי, מלחין ואקורדיוניסט, שגם הפליא לנגן בפסנתר, ובין עורך מוסיקלי ברדיו הישראלי, הסתבר כמוצלח ומפרה. הוא שימש בתפקיד מנהל המוזיקה של רק"ע (רשת קליטת עליה) וכן היה נציג המחברים בהנהלת אקו"ם.

במשך 35 שנות עבודתו ב"קול ישראל", אמיתי נאמן צמח עם הזמר העברי, הצמיח וקידם אותו והיה גורם משפיע בעיצוב תרבות המוזיקה העברית. הוא הטביע חותם חשוב ומשמעותי בהתהוות המחול העממי, הזמר העברי והתרבות הרדיופונית הישראלית. אמיתי נאמן זכה בתעודות הערכה מאקו"ם וב-2001 היה לחתן פרס "נוצת הזהב" מטעם אקו"ם, כהוקרה על תרומתו לזמר העברי. בסתיו 2004 זכה אמיתי נאמן למחווה מיוחדת – ערב הצדעה ליצירותיו ולמפעל חייו ב"צוותא" בהנחיית אהוד מנור ובעריכתה והשתתפותה הפעילה של אורה זיטנר.

אמיתי נאמן נפטר בתל אביב, ב-8 בינואר 2005, כשלושה שבועות אחרי יום הולדתו ה- 78.

פרסומיו:
שירים וריקודי עם לפסנתר - 10 לחנים מעובדים לפסנתר, "נגן" ת"א, 1959.
שמחתי באומרים לי... 15 לחנים למילים מהמקורות, תרבות חינוך, ת"א, 1977.
לאור הצוהר - 10 לחנים משירי לאה גולדברג ורחל, "אור תו", 1982.
הנאוה בבנות - 6 מנגינות לריקודי עם, ריקודים: שלום חרמון, כת"י ,חיפה.

כתבו: כרמל זמיר נאמן ונחומי הרציון