יְהוּדָה שָׁרֵת

יצירתו של יהודה שרת "כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ"

תוכן:

1. הטקסט, התווים והקלטת היצירה.
2. ניתוח היצירה.
3. נספח: שלושה תרשימים הכוללים תווים וסימנים גרפיים להבהרת הניתוח.

1.  התווים והטקסט של היצירה
    (כולל סימנים ראשוניים הקשורים לניתוח)

בתוך התווים מודגשים (מוקפים בריבוע) סימני החלקים (א, ב, א, קודה)
והיחידות (א1-א4, ב, ב2), וכן המילים המושרות בו-זמנית על ידי שני הקולות בארבעת החלקים: כבקרת, ותמנה, ותפקֹד, (ג)זר.

בדף השיר באתר מופיעות המילים ולאחריהן התווים. התווים מכילים את כל סימני הניתוח של פרופ' דליה כהן.  חשוב מאוד לעיין בתווים ביסודיות - לחצו כאן.

הערת העורכת: בדף התווים הראשון בצד שמאל למטה כתב יהודה: "בקול רוגש ומורתח תחתיו פתע". "פתע" –  משלוש סיבות: שינוי הדינמיקה הפתאומי מפיאנו למצו-פורטה; פה בקאר כצליל כרומטי לפתע בתוך המסגרת של סולם מי מינור ; הספורצנדו.
 

2. ניתוח יצירתו של יהודה
הקטע כתוב באופן פוליפוני לשני קולות, מעין דו שיח בזרימה גמישה ושוטפת, בלא שירה בו-זמנית בשני קולות על אותה הברה (מחוץ ל-5 מקומות), בלא כל הפסקה (מחוץ למקום אחד), ובלי קווי תיבות. באשר לטקסט, שבשביל יהודה הינו תמיד חלק בלתי נפרד מהמוסיקה, הוא מתייחס לתפילה (בימים נוראים) בדומה לעוד יצירות שלו. יתרה מכך יהודה מציין שהיצירה מושתתת על נושא מוסיקלי ליטורגי, ואכן הנושא מופיע בליטורגיה אך הוא נפוץ גם ביצירות קלאסיות (כמו למשל בשיר "התמרור" מאת שוברט). והתוצאה: יצירה בעלת מבנה-על (א, ב, א, קודה), שהוא מורכב ומעניין הן מבחינת המוסיקה, הן מבחינת הטקסט והן מבחינת הצירוף של שניהם. 

הטקסט כולל  6 שורות. מבחינת התוכן הוא נחלק ל-4+2 שורות. אך לפי היצירה הכתובה המבנה הוא 3+3 שורות כאשר בחצי השני כל שורה (6-4) מתחילה ב"ו". מבחינה מוסיקלית יהודה חילק כל שלוש שורות לשניים בלתי שווים: השורה הפותחת ושתי השורות המסיימות. השורות הפותחות (מספר 1 ו-4) מושרות בחלקים המוסיקליים א שהם הארוכים ביותר (כ"א ~ 60 רבעים), שתי השורות המסיימות את הבית הראשון מושרות בחלק המוסיקלי ב (כמחצית מ-א), ואלו המסיימות את הבית השני – בקודה (כ-¼ מ-א). רובה של השירה – הברתית עם חזרות על המשפט בשלמותו, או על מילים בודדות וצירופי מילים (אך קיימת גם מליסמה בעיקר ב-א).
בכל אחד מ-4 החלקים, מופיעה שירה בו זמנית של אותה מילה או הברה רק פעם אחת,לקראת סוף החלק (מוקפים בריבוע בדף התווים והטקסט). בחלק א – השירה הסימולטנית היא על המלה הפותחת "כְּבַקָּרַת", בהופעה האחרונה של המשפט (אבל לא בסופו); בחלק ב – על המילה המסיימת את שתי השורות, "וְתִמְנֶה", לפני החזרה הסופית עליה; בחלק א בהופעתו השנייה – השירה המשותפת לשני הקולות היא בסוף א1, במלים "כָּל חָי", וב-א4 – "וְתִפְקֹד נֶפֶֹש כָּל". ובקודה – השירה המשותפת היא רק על ההברה "זַר" המסיימת את המילה גְּזַר (-דין).

נושא מוסיקלי
כל חלק א מושתת על "נושא" (שיהודה מחשיב אותו כ"ליטורגי") הפותח את הקטע בקול התחתון וחוזר ומופיע בעיבודים שונים מתוחכמים עם פיתוחים וקיצורים (רק פעם אחת הוא מופיע בחזרה מדויקת בקול העליון). החלקים ב והקודה כוללים פיתוח של מוטיבים מהנושא.
ר' תרשים 1 בנספח (קובץ Word).
הנושא (תרשים 1) מורכב מטריקורד בעלייה, פרימות, והרחבת הטריקורד למסגרת של קוורטה. אפשר לראותו גם כמורכב משני חלקים (כמו בפריודה), a ו-a' המתחילים באופן דומה – בצליל מי, בקדמה ובעלייה. a נשאר "פתוח" על סול ו-a' מסיים במי. בסך הכל הנושא מופיע בחלק א, בצורתו הטהורה וכמעט טהורה – 4 פעמים (ראה בתרשים 1). כל הופעותיו מתחילות באותו טקסט ("כבקרת"... בחלק א הראשון; "ותפקֹד" – בחלק א השני), ולפניו מסמן יהודה מעין פסיק (') שאינו מופיע באופן סימולטני בשני הקולות (אגב, מוטיב הטריקורד עם פרימות נפוץ מאד ביצירות אמנותיות שונות וגם בשירה עממית, ואצל יהודה – בשיר "הן דמה"; והמוטיב השני נפוץ בקריאת התורה ובשירה חסידית פנטטונית, ואצל יהודה – בשיר "היום אתם יוצאים לחודש האביב").

היחידות (תת החלקים, מצוינים באותיות בדף התווים)
כאן חילקנו את החלקים ליחידות בעיקר לפי הפיסוק של יהודה בקול העליון כך שחלק א מתפצל ל-4 יחידות (א1 – א4) הנפתחות באותו טקסט ובאותו מקצב. וחלק ב נחלק לשניים: ב1 ו-ב2.
סיומי היחידות (בתרשים 2) מופיעים בהתגלמויות שונות של המהלך המרגש – ירידה בחצי טון מצליל הסקסטה הקטנה (דו) לצליל הקוינטה (סי) – 5→6 (בתווים שבתרשים הוא מודגש בקו המקיף את שני הצלילים). על פי רוב הסיום הוא בדיסוננס בין שני הקולות, הדורש פיתרון. ונדגיש שצליל הסקסטה הקטנה (במוסיקה הערבית הוא נקרא מרווח האהבה) אינו מופיע בנושא הראשי. ולהלן פירוט קצר של החלקים והיחידות (סיומן מודגם בתווים בתרשים 2).
חלק א בהופעתו הראשונה כולל גם תוספת, שאיננה בהופעתו השנייה של א.
א1 כולל 19 רבעים, עם 3 הופעות של "הנושא" (פתיחה בקול הנמוך, "תשובה" לא מדויקת בקול העליון וסטרטו בנמוך) ומסתיים במרווח הדיסוננטי ספטימה גדולה (הפיתרון מופיע ב-א2).
א2 כולל 15 רבעים. נפתח בנושא בקול העליון (חזרה מדויקת יחידה) ולאחריו הנושא בסקוונץ בעלייה בעיבוד חופשי למדי. מסתיים באוניסון (היחידי).
א3 כולל 19 רבעים. נפתח בעליון ב"תשובה" לפי חוקי הפוגה (ב-סיm) וממשיך בפיתוח חופשי. בקול התחתון מופיע קנון בנושא, פותח בצליל מי, בלי הפיתרון. הוא מסתיים בהדגשת הדיסוננס דו-סי, ופיתרון בטרצה סול סי.
א4 (15 רבעים) מתחיל בירידה בטריקורד מצליל הפסגה מי', ולאחר מכן מופיע הנושא בקול התחתון כפי שהופיע ב-א3 (עם סיום על פה, אבל הקול העליון שונה) אלא שהפעם ניתן הפיתרון ל-מי (ובקול העליון – סי).
כאן מופיעה תוספת מליסמתית של 6 רבעים הכוללת גם פיתרון (מי) ליחידה א4. תוספת זו לא תופיע בהופעה השנייה של חלק א.

חלק ב כאמור לעיל לא כולל את "הנושא" ונחלק ל-ב1 ו-ב2. הוא מתחיל במרווח ההרמוני של טריטון (פה –סי). סימן הפיסוק מופיע רק לאחר 25 רבעים המסתיימים במרווח הרמוני של נונה ואז שני הקולות שרים את אותה מלה "וְתִמְנֶה". החלק מסתיים לאחר 7 רבעים (ב2), בקורטה פה –סי (הסי בקול העליון – פיתרון של דו').

חלק א בהופעתו השנייה כמעט זהה להופעתו הראשונה. הוא פותח עם "הנושא" בקול התחתון ושתיקה (יחידה) בקול העליון. הוא מסתיים עם שינוי קטן בקול התחתון (סיום הנושא ב-מי במקום ב-פה).

הקודה (17 רבעים) ממשיכה את א4 באופן רציף, עם הפיתרון דו←סי אך עם טקסט שונה.
ונדגיש שהן הקודה והן התוספת לחלק א אינן מתחילות בו זמנית בין שני הקולות  כך שקיימת חפיפה מסוימת בין החלקים. כמו כן נציין את הדמיון שבין סיומי החלקים והיחידות. כמעט בכולן נמצא בקול העליון דו←סי (מחוץ לסיום של ב1); ברובן – סיום בדיסוננס (רק א2 מסתיים באוניסון); וקיים צירוף של השניים. כמו כן בולט הטריקורד בהופעותיו השונות.

ראה תרשים 2 בנספח

לפנינו אפוא צירוף של זרימה מתמשכת, הנובעת במידה רבה מריבוי של דחיות פתרון ואי תיאום בין הקולות, יחד עם שרשרת של יחידות המוגדרות מבחינות רבות ומצטרפות לכדי מבנה שנתון גם לעיקרון ההגברה, כפי שנראה להלן.

ואלה המאפיינים הנוספים התורמים למבנה הקטע.

שוויוניות במקצב
מבחינת ההתרחשות הבו-זמנית בשני הקולות – שלטת שוויוניות בשמיניות. החריגות: בחלק א עד התוספת, ומחוץ לפתיחה, הרבע מופיע בו-זמנית רק פעמיים (לא בהתחלה ולא בסוף). בתוספת הקצרצרה הרבע מופיע 3 פעמים.
בחלק ב הרבע מופיע 3 פעמים וחלק שש עשרה – 13 פעמים.
בקודה, ב-8 הרבעים האחרונים, חלקי 16 מופיעים 11 פעמים.
כלומר הדחיסות גדלה והשוויוניות קטנה.

מאפיינים בפרמטר הגובה
מהלך פרימה המגביר את השוויוניות מופיע (עפי"ר ברבעים) רק בחלק א ואף פעם לא ב-ב ולא בקודה. ב-א1 – 5 פעמים; ב-א2, א3 וא4 – בכל אחד 3 פעמים.
צלילים כרומטיים מופיעים בעיקר ב-ב ובקודה (סיכומם מופיע בתרשים 3). ב-א מספר ההופעות גדל בהדרגה:   ב-א1 – 0; א2 – 1 (לפני הסוף); א3 – 2; א4 – 4.
בחלק ב הריבוי בכרומטיקה (למעלה מ-10) מטשטש את הטונליות ומוביל אף לבי-טונליות. בקודה – למעלה מ-7.
קפיצות, בדומה לכרומטיות, עולות בהדרגה מבחינת הגודל והכמות.
בחלק א מופיעה רק קוורטה בעלייה (מחוץ לקוורטה אחת בירידה, וקפיצת חיץ בקוינטה בירידה); בתוספת – שתי קוורטות בירידה; ב-ב, בנוסף ל-4↑ גם 5↑↓; בקודה – 4↑, 4↓, 5↓, 6↑.
צלילי פסגה – ב-א – מי', ב – פה' דיאז, קודה – סול'.
כלומר לפנינו עיקרון ההגברה מבחינות רבות.


גרעין הטריקורד
הטריקורד מופיע פעמים רבות בריבוי אופנים: עם או בלי המשך של פרימה; בעלייה או בירידה; במשכים שווים או בלתי שווים; בפתיחה או בסיום של היחידות, וברמות שונות שלהם מהמיידית ועד הכוללת.
בחלק א הוא בולט בפתיחתו את "הנושא". בנוסף לכך, ב-א1 בולטת העלייה בתחומי התרחשות של טרצות: מי–סול, סול–סי, סי–רה.
התוספת מורכבת כמעט רק מ-3 טריקורדים (←מי–סול, רה–פה, דו–מי).
חלק ב נפתח בשני תחומי התרחשות: בקול העליון – סול–סי, ובקול התחתון –    רה–פה, בֶּקַר, כך שמתקבלת מעין בי-טונליות.
הקודה, הנפתחת בעלייה גדולה המגיעה בקפיצה לצליל הפסגה סול', מסתיימת בירידה גדולה בטריקורדים (חלקם בעלייה וחלקם בירידה). מעין השלמה של העלייה ב-א1.

בתרשים 3 ניתן סיכום כללי של מבנה הקטע מבחינת מבחר מאפיינים.
ר' תרשים 3 בנספח

בסיכום
לפנינו שילוב מעניין של סוגי חוקים. בחלקם דומים לחוקי קונטרפונקט פלסטרינה בכך שהם מעודדים זרימה גמישה בלא שינויים פתאומיים. הדבר בא לידי ביטוי בהגבלה על גדלי הקפיצות וכיוונן ועל גדלי המשכים, ובהימנעות ממשקל, ובסוג הקשר שבין שני הקולות (ההגדרה המדויקת, שאמנע כאן ממנה, אינה פשוטה). יחד עם זאת מופיעים כאן גורמי ריגוש רבים שאסורים בחוקי ק.פ. כמו המהלך בפרימה, אופני הופעת הדיסוננטים, דחיית פתרון, ערעור הטונליות ועוד. וכן נדגיש את עקרון ההגברה שבא לידי ביטוי בפרמטרים רבים.
אכן, מבנה מורכב ומעניין שבו קיים ניצול מירבי של חומר מינימלי (דרך חיבור שכה אופיינית לבאך). יצירה זו מייצגת את אחת מהפסגות האמנותיות של יהודה.
 

3. נספח (קובץ Word)