הקטן
גופן
הגדל
גופן
בקבוק מן העבר / רעיה אדמוני

"רותי, תשמעי, אין כמו הבריזה הזאת שנושבת מן הים".
 
זו הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת. השמש ליטפה את המתרחצים, הילדים בנו ארמונות בחול ורותי ואמנון ישבו בכיסאות נוח, משקפי שמש מגינים על עיניהם, והם נהנים מזיו החוף.
 
"חבל רק שאנשים לא מקפידים להשליך את הפסולת שלהם לפחים. ראית כמה בקבוקים, שקיות ועטיפות שלגונים מפוזרים מסביב?"
 
"אני חושב שצריך לעשות מעשה ולגייס את הילדים למבצע איסוף אשפה."
 
"תשמע, אמנון, זה רעיון נהדר. יש לי פה כמה שקיות גדולות, נבקש מהמציל להכריז שכל ילד שיתגייס למשימה יקבל שלגון ואנחנו נקבל חוף נקי."
 
המציל התלהב מן היזמה, ולא חלף זמן רב והילדים נרתמו למשימה.
 
מדי פעם הייתה נשמעת צעקה: "היי, מצאתי כדור." או: "תראו מה מצאתי, שטר של עשרים שקל." אבל רוב הפסולת נאספה בלי הערות מיוחדות. הבקבוקים הופרדו כדי להכניסם למיחזורית, והשקיות המלאות הוכנסו לתוך הפחים. לאט לאט נעשה החול נקי ונעים למראה.
 
"עוד כמה בקבוקים ושקיות קצת יותר רחוקות והחוף יהיה ממש נקי. אני אאסוף אותם בעצמי". כך אמר אמנון ומיד התרחק מיתר האוספים כששקית אשפה גדולה בידיו. לא חלפו דקות אחדות והוא רץ חזרה מניף בידו בקבוק זכוכית גדול.
 
"רותי, רותי, תראי מה מצאתי."     
 
"מה זה?"
 
"אני לא יודע. נראה לי שיש נייר מגולגל בתוך הבקבוק. אולי זה מסר מאיזו אוניה טובעת?"
 
"תפתח, תוציא את הנייר, נקרא ונדע."
"אם זה בשפה שאנחנו מבינים."
 
אמנון שיטח את הנייר שהוציא מתוך הבקבוק. הוא התקשה לקרוא את הכתוב. אמנם כתב היד היה ברור, אך הכתב היה דהוי.
 
"נראה לי שזו רשימה".
 
"רשימה של מה?"
 
"אני אקרא ואת תחליטי:
'לדרך ספן, מלח בודד הספנים, הנערים הספנים, עד מתי ספנים, קפיטן, הקברניט. אם בנמל קשה עם הליל ספינה מפלגת. נשוטה נשוטה למרחקים כי נפליגה אלי חופי אדמת מולדת בחשאי. אלי אלי סואן בדמי הליל. חוף שקט, שקיעה נוגה. למפלסי נתיבות נאום תשובה לרב חובלים איטלקי.' ויש כאן גם שלושה שמות: שושנה רותי ודני דן. אולי אלה החותמים על המכתב. יכול להיות שזה מכתב סודי שנשלח מאוניית מעפילים במצוקה ושאנשי הפלי"ם ידעו לפענח?"
 
"אוי אמנון. תגיד לי איך אתה לא מזהה שזו רשימת שירי ים שחיברו לפני קום המדינה?"
 
"לא יודע, כשמחברים את השמות, זה נראה כמו איזה קוד סודי. אבל מה עושה הרשימה הזאת בבקבוק זכוכית על החוף?"
 
"נדמה לי שאני נזכרת במשהו. פעם, כשאנשים עדיין האזינו לרדיו, היו משחקים ששיתפו בהם את המאזינים. אני אהבתי מאד להאזין להם. הכי אהבתי את "מחפשים את המטמון". בכל מקרה, באחד הקיצים היה משחק שבו פוזרו בקבוקים עם רשימות שירים מתקופת טרום המדינה. על המאזינים היה למצוא את הבקבוקים לפי רמזים, ולמצוא מי המחברים של השירים. הראשון שפיענח את כל הרשימה זכה בפרס גדול. כנראה זה בקבוק שאיש לא מצא."
 
"חבל, אילו מצאנו אותו, היינו פותרים מיד. באתר זמרשת אפשר למצוא את כל השירים האלה ואת המחברים. תני לי את הנייד ואני מוצא מיד."
 
"אתה רק שוכח שבזמן ששידרו את המשחק עדיין לא נולד אתר זמרשת."
 
"נכון. בעצם גם טלפונים ניידים עדיין לא היו."
 
"אבל היה רדיו מצוין. עוד מעט גם זה לא יהיה"...  
 
"לפחות השגנו חוף נקי. בואי, נקנה שלגונים לילדים."
 
"גם לך מגיע אחד, גם אתה אספת. לא?"