הקטן
גופן
הגדל
גופן
על האופרה "דן השומר"

 פרסומים » רשימות, סקירות, כתבות, הרצאות » על האופרה "דן השומר"

מאת משה ברוזנפט

(מתוך חוברת "במה", אייר 1945)

אופרה מאת מרק לברי ע"פ מחזהו של ש. שלום, בעיבודו של מכס ברוד. המנצח: מ. לברי, ההצגה: משה הלוי, כוריאוגרפיה: גרטרוד קראוז, הצייר: יוחנן סימון.

הצגת הבכורה של "דן השומר" - האופירה העברית הראשונה היא תאריך מסויים בחיינו התרבותיים והמוסיקליים. מהתחלת המאה העשרים משגשגת ומתפתחת אסכולה מוסיקלית יהודית, שיבולה בכל השטחים גדל והולך, בייחוד בענפה הארצישראלית, מנגנים, מקהלות וזמרים השמיעו יצירות מקוריות של קומפוזיטורים יהודיים בכל ענפי המוסיקה הסינפונית והווקאלית. עתה, אחרי כמה שנות קיום, לאופירה העממית (שקדמו לה הצגות האופירה מייסודו של מ. גולינקין) והצגת כמה וכמה אופירות לועזיות - העלתה יצירה מקורית. אם התיאטרון היא יצירה סינטטית, בכללה את כל ענפי האמנות, האופירה היא הסינתזה המוסיקלית של האמנויות, בהכילה נוסף לכל היסודות הנמצאים בתיאטרון גם את אמנות המוסיקה לצורותיה הרבות.

התיאטרון העברי פנה מראשית צעדיו לשני אפיקים: א) על העבר הרומנטי הקרוב "הדיבוק"  וב) לעבר התנכ"י הרחוק "היהודי הנצחי (הבימה) "יעקב ורחל" (אוהל). זכותם של יוצרי האופירה העברית שהעיזו להעלות את חיי תקופתנו, את המציאות הארצישראלית, יתר על כן, את שטח חיינו התוסס והפרובלמטי ביותר - הקיבוץ.

בכל התחלה יש משהו סימלי. תקופתינו עומדת במזל חזון העם והארץ הנבנים. מחזהו של ש. שלום "יריות על הקיבוץ" מגולל ביריעה פיוטית-דרמטית פרשה מחיי קיבוץ, הפרט נאבק בעצמו ובחברה, והקיבוץ נלחם על קיומו. על זכותו לחיים ויצירה במולדת. נפגשים יחד שלושה דורות. מכאן געגועים לגאולה, כמרכז המאבק ההגשמה, ומכאן - שחר העתיד העולה. ההורים הזקנים, בניהם החלוצים הבונים ובניהם של החלוצים "צברים" ילידי הארץ, מתלכדים כולם לשרשרת אחת. ניגון הדורות עובר מאבות לבנים, בשינוי צורה וקצב אבל בדבקות ולהט. מכס ברוד, שעיבד את המחזה והתאימו לאופירה, ריכז ועידן את היסודות הריאליסטיים ומזגם יפה בסימליים, מזיגה אופיינית, המציינת את מהות שירתו של ש. שלום. הסמליות מצאה סעד במוסיקה בייחוד בסצינה של הריקוד החסידי ובדו שיח בין דן והצל השחור, צלו שלו. כן היטיב ברוד לרכז ולשכלל כמה מומנטים דרמטיים סצניים, בהתחשב עם דרשותיה ובניינה של היצירה המוסיקלית הבימתית, כגון חגיגת הקטיף המסיימת את המערכה הראשונה, ובמות הסבא ר' וולולי במערכה השנייה. לעומת זאת צומצמו באופירה דמותם של נחמן וימימה, ולא בוטאו היחסים בניהם, כפי שניתן במחזה במקורו, על כן הובלטה רק דמות נשית מרכזית אחת - אפרת. אך לא נראית לי ה"סיפא" האופירית בנוסח של שיגרא, שבאה בעצם לאחר סיום העלילה: האם היה הכרחי ל"הדביק" תמונה חיה עם ריקודים ושירה מקוטעים בסגנון זה שניתן "לאדמה ועבודה"? האם לא נכון היה - ואמיתי יותר - לסיים בזמרת "מה מלילה בחניתה" הפורצת לאחר ליל המאורעות מפי כל אנשי הקיבוץ בדמדומי השחר העולה ? ואולם אין זה כי אם פרט. בדרך כלל מוצלחת, כאמור, הדרמה המוסיקלית, כי אין זה ליבריטו מקובל בבניינה ובקצב עלילתה. כל הקרוב לעולם האופרה יודע מה מועט מספר "הליבריטו" הטובים אפילו של יצירות אופראיות מפורסמות, שרובן לוקות מבחינה דרמטית וספרותית. מכס ברוד נהירין לו שבילי עולם האופירה ונסיונו בשדה זה רב מאוד. גם הפעם נכנס ברוד לפרדס האופירה ויצא בנצחון, "דן השומר" של ש. שלום - מ. ברוד הנה יצירה ספרותית שירית בעלת ערך קיים.

הקומפוזיטור מרק לברי קבע את היסודות המוסיקליים בהתאם לתוכן המחזה ורוחו. כל יוצר משתדל להשען על אילו יסודות עממים, לאומיים, הטבועים בעומק ליבו של הציבור. כאלה נמצאו לקומפוזיטור והם:  א) יסודות הנגינה היהודית הגלותית (זמרת ההורים שבקיבוץ, זמרת הסבא ר' וולוולי עם הילדים - "צאן קדושים"),  ב) יסודות הנגינה הארצישראלית מזרחית (בסגנון שירי הארץ, ההורה וכו'). שני עולמות נגינה אלה, המנוגדים בסולמיהם, בקויהם המלודיים והריתמיים, יש בהם קשר פנימי, אותה התלהבות והדבקות המשותפת לחסידים ולחלוצים. לברי היטיב להשתמש בהם, לשלבם ולהפרידם באומנות רבה. כך מצלצלים באפיים המיוחד, הארצישראלי, מזרחי-חלוצי, שירי המקהלה "שיר העבודה", "שיר חניתה", מנגינת ההורה של "חגיגת הקטיף". ולעומתם הזימרה הגלותית האופיינית של ההורים, השתפכותו של ר' בונם, ריקוד החסידים, סיפורו של הסבא ר' וולוולי לילדים, מלא רוך וביטוי מוסיקלי שובה לב.

לעומת החלקים החזקים האלה שהם גם מוצקים באופיים, נראים לי קטעי המוסיקה הליריים חוורים יותר. אופיים המלודי אינו מגובש ומעלים בזכרון אסוציאציות זרות. ואולם, יש לציין שכוח ביטויים הדרמטי הוא רב. למרק ליברי יש מזג תיאטרלי, הוא בעל הרגשה דרמטית עמוקה, ויכולת של קביעת אופי תאורית מוסיקלית - תכונות חשובות בשביל קומפוזיטור אופראי, נדמה, שעיתים הוא מצייר במוסיקה יותר מאשר נותן לה להיות נובעת ספונטנית מלב גיבוריו. ואולם כוח רב בציור הדרמטי. ויש מקומות רבים של התעלות מוסיקלית, רבת רושם, כמו הסיום של המערכה הראשונה, המעמד המזעזע של מות ר' וולוולי, מעמד שירת חניתה וכדו'. התזמורת עשירת נגנים והפתיחות ומנגינת הבאלטים - קטעי מוסיקה מצויינים.

ביצוע האופירה היה ברמה הוגנת והורגשו כל המאמצים והחיבה שהושקעו בהכנתה. הבמאי משה הלוי העניק מנסיונו הבימתי הרב, הוא יצר הצגה שבמסגרת המוסיקלית האופיראית, ניתן לה רקע מציאותי במידה המקסימלית. על ידי כך השיג מידת אמת נדירה במשחק אופיראי, הן של הסוליסטים והן של האנסמבל לרבות המקהלה.

חבל שהיסודות הסימליים לא אוזנו, כי אם טושטשו מבלי למצוא את ביטויים המלא. והן אלה היו מאצילים להצגה סגנון עצמאי. הדבר בלט בייחוד בשתי התמונות הסיומיות העקריות במערכה שנייה ושלשית. בתמונה הראשונה נגלה חזון, לעיני רוחם של הורים הזקנים בקיבוץ דמויות חסידים רוקדים. ההתחלה הטובה, בעומק הבמה, מבעד למסך שקוף מתנועעות שלוש דמויות. ואולם עד מהרה מתמלאת כל הבמה חסידים רוקדים, סמוך ובתוך קהל הזקנים. ומיד לא ניחא לנו פג טעמה של הסמליות, שוב המציאות אינה מציאות והחלום אינו חלום. הבמאי והכוריאוגרף צריכים היו למצוא פתרון במתי-תנועתי מתאים ומוצלח יותר.

הוא הדבר בתמונת השיחה הסוערת שבין דן לצילו. הן הפירוש הנאמר ה צ ל - השחור, וברור לכל אחד כי צילו של דן הוא. לשם מה אם כן כל הגשמיות היתרה בדמות, ולמה באה היריה הממשית במכוון להרוג את הצל ? והן במחזה "יריות אל הקיבוץ" נתן ש. שלום סיום עדין ואמיתי יותר להאבקות הפנימית של דן המתגלית על הבמה, כהאבקות עם צל שחור: "...אני אהרוג אותו ! (את נחמן - מ. ב) הוא לוחץ על ההדק ופתאום מפנה את לוע הרובה כלפי מעלה, בזעקה גדולה: לא !... היריה נפלטת כלפי מעלה..."

נזכור נא מעמדים דומים לזה ב"פאוסט" (שם די להבריח את מפיסטו בהרמת הצלב בלבד) או ב"דון חואן", כשהוא מת מתוך לחיצת יד של הפסל.

לזכותו של הבמאי מ. הלוי תזקף העלילה מלאת החיים הממלאת את הבמה, הושגה מזיגה מלאה בין המשתתפים: הזמרים, המשחקים, המקהלה והרקדניות. הסצינות ההמוניות היו ציוריות והבמה נוצלה בטעם.

הכוריאוגרפיה של גרטרוד קראוז מלאה תפקיד חשוב בהצגת האופירה. משלוש הופעות הבאלט עוררה התפעלות ממש "חגיגת הקטיף". נוצר כאן משהו בעל ערך אמנותי-לאומי. הן כה ראינו בדמיוננו את חגיגות הקטיף העממיות שלנו בעתיד. ריקוד בעל תנועה מוסיקלית גמישה, מלא אור ושופע שמחה, ויפה בנין להפליא, בוודאי אחד ההישגים הכוריאוגרפיים הנאים ביותר של גרטרוד קראוז.

התפאורות של הצייר יוחנן סימון, בנינן הקונסטרוקטיבי עלה על הטיב הציורי, בייחוד לא הצליח הנוף של התמונה הראשונה, שהיה קר וקפוא ובתור רקע בוודאי שלא הוסיף לעלילה ולחגיגת הקטיף. טובה ממנו הייתה התפאורה למערכה השניה, ומוצלחת מכולן היא זו של השלישית: הבנין, האור והצבע התלכדו בה למזיגה נאה ורבת רושם. רמת המחשק עלתה בהצגה זו על הרגיל. דמות נהדרת יצר ראובן לזר בתפקיד ר' וולוולי. זמרתו שקטה, לבבית, שוטפת ונעימה מאוד. יחסו הלבבי לילדים ולאנשים קרן מתוך משחקו העצור והאמיתי. תמונת מותו היא אחד השיאים שבהצגת האופירה, מזעזעת ורבת רושם הן מבחינה זמרתית מוסיקלית והן מבחינת משחקו.

פ. גורין עיצב כראוי את דמותו של דן השומר. אומנם משחקו אינו דק ורבגוני, ואולם הוא דרמטי ומרוכז בגרעינו המרכזי. קול הבריטון שלו בעל צליל מתכתי יפה, והיה עליו להתגבר על מקומות מרובים למדי של זימרה ברגיסטרים נמוכים. לשיא זמרתו הגיע בשיר חניתה.

אפרת - יוספה שוקן שרה בקולה היפה והמאומן להפליא. דמותה הצנועה ואולם משחקה בעל "גושפנקא אופיראית" מובהקת. את חסרונותיה המשחקיים היא מכסה בזמרתה היפה, הנובעת מעומק הלב ובעת ביטוי דרמתי אמיתי. א. פלדמן שר יפה, בבטחון ובדיקציה טובה - ואולם דמותו אינה מתעלית ונשאר רושם חיוור במקצת.

י. הר-מלח מילא שני תפקידים - את הצל השחור ואת ר' בונים. בתפקיד ר' בונים, אחד ההורים הזקנים שבקיבוץ, עיצב י. הר-מלח טיפוס עסיסי מצויין במשחקו וקולע בזמרתו האופיינית. חן עממי אמיתי היה נסוך על ר' בונים - הר מלח, חן שהאציל על התמונה כולה. בלי ספק היה זה אחד ההישגים המצויינים ביותר של הזמר והשחקן הוותיק. דמות גרוטסקית קולעת נתן פ. הופרט בתור אחמד. סלסולי קולו באופן ובגוון מזרחי עשויים בטעם ובמידה, והוסיפו נימה של הומור למהלך ההצגה.

שתי חברות קיבוץ, רינה וימימה, טובות בזמרתן ונאות במשחקן היו הזמרות ד. דרורית וח. זמיר-וינרייך. מ. שפר בתור הילדה נעמי, הייתה נכדה חיננית לסבא ר' ולוולי.

את התפקידים הדרמטיים ללא זימרה - של חברי הקיבוץ שמואל ושמעון מלאו בפשטות ובמשחק עצור א. בן יוסף וצ. מלשטיין.

האופירה הארצישראלית העממית הציגה בשנה החמישית לקיומה יצירה עברית מקורית. בזה הצדיקה במלואה את שמה והפגינה את יצר היצירה הרענן שבה.

נאחל לאופירה הארצישראלית העממית חתירה מתמדת ומוצלחת "לקראת חופים חדשים" !

 

האופרה "דן השומר", ת"א 10.12.45.
מנצח: מרק לברי

צילום: זולטן קלוגר