את פעילותו המוזיקלית החל יואל ולבה עוד בשחר ילדותו בעיירה היהודית שפטובקה שבפלך וולין שבאוקראינה. לדבריו המוזיקה הייתה כל הווייתו כבר מימיו הראשונים. דבר שהיה למורת רוח אביו שהיה סוחר עצים מכובד. אחד מסימני אמידותו של אביו הייתה הרשות שניתנה לו במחצית השנייה של המאה ה-19 לסחור בעצים גם מחוץ לתחום המושב שהוקצה ליהודים. רשות מסחר חופשית זו, שהייתה אסורה על יהודים, הוענקה לר' שלום ולבה על-ידי הגרף פוטוצקי שהיה בעל האחוזה המקומית ואיכרי הסביבה היו אריסיו.
סיפוריו של יואל ולבה על אהבת המוזיקה שנחסמה על-ידי אביו בילדותו והתנגדותו של ר' שלום ולבה לנטייתו המוזיקלית של בנו מזכירים את סיפורו של שלום עליכם "סטמפניו" שהיה כלייזמר יהודי שעמד בראש להקת מנגנים. כל הקורא סיפור זה עשוי ללמוד על פשרה של ההתנגדות של ר' שלום ולבה, אביו של יואל בנו, לראות בעיסוק במוזיקה כפרנסה יהודית מכובדת. שלום עליכם מתאר בסיפורו את היחס הדו-ערכי שהיה ליהודי הקהילה כלפי מוזיקאים או כלפי מוזיקה שאינה קשורה לבית הכנסת ולעבודת הקודש המבוצעת בו. אמנם הקהילה נזקקה לאותם "כלייזמרים", כפי שכונו אז, ולהופעותיהם המוזיקליות, אולם אורחות חייהם נחשבו לפרועים ומנוגדים לסדר החברתי המקובל. "התלמיד החכם" ששימש כאידיאל הגברי בתרבות היהודית לא כלל בתוכו את אהבת המוזיקה וככלל את העיסוק באמנות מכל סוג שהוא. סיפורו של שלום עליכם מתאר את היחס השלילי שזכו לו חובבי נֶגֶן יהודיים על-ידי צמרת הקהילה היהודית של סוף המאה ה-19. סטמפניו גיבור הסיפור, היה אחד מאותם ה"מנגנים" (במלעיל) שבנוסף להיותו כנר ומנהל להקת "כליזמרים" היה גם הולל ופוחח, רודף שמלות ומפתה נשים מאצולת העיירה היהודית, היה עובר מעיר לעיר ומעיירה לעיירה ונהנה ממנעמי החיים בה עד שבסופו של סיפור נלכד ברשתה של אחת מהנשים שהכריחה אותו להנשא לה ובכך שמה קץ לתעלוליו. מהסיפור ניתן ללמוד על דמותם של אותם מנגנים יהודיים ועל אורחות חייהם. אלה היו להקת שחקני תיאטרון שהציגו מעין "מחזמרים" שעיקר הופעותיהם התבססו על ביצועים מוזיקליים. הם היו מגלמים דמויות הלקוחות מהווי חיי הקהילה היהודית וחיברו קטעים דרמטיים הבנויים על טקסטים הלקוחים מהמקרא או מהאגדה וקיבלו גוון אקטואלי. להרבה מהופעותיהם היו סממנים קומיים, הוצגו בהן דמויות נלעגות של ליצנים בתלבושות. כל הופעותיהם היו מקבלות לבוש מוזיקלי ואלה היו למעשה הצגות תיאטרון שבוצעו בפני קהל שהתאסף לרגל אירועים משפחתיים או קהילתיים אחרים שלקחו בהם חלק כל בני הקהילה. המנגנים היו מבצעים קטעי משחק והפליאו לשיר ולנגן להנאת החוגגים. הם היו שחקנים ומשוררים, מחברי הלחן והתמליל של הזמירות, מתחפשים, מנעימי זמר. בדרך כלל היו להקות ה"כליזמרים" מוזמנות לכל מיני חגיגות כמו בר- מצווה, אירוסין או חתונה והיו מענגים בנגינותיהם את הקהל שהתאסף שם. על אף ההנאה שגרמו להקות אלה, נגניה לא נחשבו למכובדים בשל נדודיהם מעיירה לעיירה כדי לבצע את נגינותיהם ובשל היותם סובלים ממחסור כיס וכנראה גם משום שאמנות על כל סוגיה זכתה בקרב היהודים ליחס לא מכובד. תיאטרון, ציור ופיסול ועוד אומנויות נכרכו יחד באיסור של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". כך עולה דמותו של סטמפניו וכך גם של חברי הלהקה.
