הקטן
גופן
הגדל
גופן
עניין של אופי
הִנֵּה יָרֵחַ עַל הַגַּג עוֹלֶה מִנֶּגֶד וּבַחַלּוֹן מִמּוּל יַלְדָּה וְזוּג צַמּוֹת מַה, הִתְאַהַבְתָּ? כַּנִּרְאֶה. "חַיּוֹת הַנֶּגֶב"... אֲבָל תָּבִינִי שֶּׁקָּשֶׁה סְתָם לַעֲמֹד אֶל תִּתְבַּלְבֵּל, בְּבַקָּשָׁה, אַתָּה מֵאֶבֶן, וְלַעֲמֹד מוּל הַכִּכָּר זֶה תַּפְקִידְךָ אַךְ תַּאֲרִי לָךְ, אַתְּ לְפֶתַע מִתְאַהֶבֶת... זֶה כְּבָר קָרָה לִי... מַה, עִם יוֹסְקֶ'ה? לֹא, אִתְּךָ ... הַיּוֹם הִיא אֶבֶן, הַיּוֹם הוּא פֶּסֶל, אֲבָל הַזּוּג שָׁם בַּמִּרְפֶּסֶת, אִם אַךְ רוֹאִים אוֹתוֹ פִּתְאֹם – מִיָּד הַלֵּב מַתְחִיל לִפְעֹם... זֶה הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל אֹפִי אַל תִּשְׁכַּח, אַל תִּשְׁכַּח, זֶה הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל אֹפִי, שֶׁקִּבַּלְנוּ בַּפַּלְמָ"ח. אַךְ שׁוֹמְעִים הַפִילוֹסוֹפִים וּבוֹדְקִים בַּמִּיקְרוֹסְקוֹפִּים וּמוֹצְאִים שֶׁזֶּהוּ אֹפִי קְצָת קָשֶׁה וּמְסֻכָּן. וְהַיּוֹם הִנָּהּ נִצֶּבֶת כִּי הָפְכוּ אוֹתָהּ לְאֶבֶן אַךְ הָאֹפִי עַז פִּי שֶׁבַע בַּלְּבָבוֹת נִשְׁאַר אֵיתָן זֶה הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל אֹפִי, כַּמּוּבָן, כַּמּוּבָן, הוּא אַף פַּעַם לְשִׁנּוּי אֵינוֹ נִתָּן! אַח, לוּ הָיָה לִי גִּ'יפּ הָיִיתִי אָז עוֹבֶרֶת בְּכָל מָקוֹם שֶׁשָּׁם דָּהַרְנוּ עִם הַגְּדוּד "וְאַל תִּסַּע כָּל כָּךְ מַהֵר", הָיִית אוֹמֶרֶת... עֲזֹב שְׁטֻיּוֹת! תָּמִיד אָמַרְתִּי שֶׁזֹּאת שְׁטוּת... עַכְשָׁו אוֹתָנוּ כִּפְסָלִים הִצִּיבוּ כָּכָה, וּכְמוֹ אֶבֶן בַּחוּצוֹת... אַךְ מַעֲלֵישׁ! גַּם זֶה אֲשֶׁר הִצִּיב אוֹתָנוּ אַל יִשְׁכָּחָה כִּי עוֹד הָאֹפִי פֹּה נִשְׁאַר חָמֵשׁ חָמֵשׁ! הַיּוֹם הוּא פֶּסֶל, הַיּוֹם הִיא אֶבֶן, וּבַכִּכָּר הִנָּהּ נִצֶּבֶת, אַךְ לַכִּנּוּס, תִּרְאוּ, אַחִים, תִּרְאוּ אֵיךְ גַּם פְּסָלִים הוֹלְכִים! זֶה הַכֹּל... הַיּוֹם הֵצַצְתִּי לָעִתּוֹן, אַח, אֵיזֶה פַּחַד... זֶה לֹא נוֹרָא, הַנִּצָּחוֹן הוּא כְּבָר מֻבְטָח אֶת חֲכְמָה גְּדוֹלָה, אֲבָל מָטוֹס הַדַּחַף! אָז כַּנִּרְאֶה שֶׁיִּקְרְאוּ שׁוּב לַפַּלְמָ"ח כְּבָר שָׁכְחוּ... אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא שָׁכַחְנוּ, וְשׁוּב נֵלֵךְ אִתּוֹ, יַא-שֵׁיךְ, לְכָל מָקוֹם! אִם אַתְּ תֵּלְכִי אֲזַי בָּרוּר שֶׁכְּבָר נִצַּחְנוּ חַכֵּה, תִּצְחַק עַל הַיַּרְדֵּן לְכָל אָרְכּוֹ... הַיּוֹם הוּא אֶבֶן, הַיּוֹם הִיא פֶּסֶל אֲבָל אִם רוּחַ פֹּה נִכְנֶסֶת – אָז גַּם הָאֶבֶן, כְּשֶׁנָּחוּץ אֶל הַקְּרָבוֹת תֵּדַע לָרוּץ! זֶה הַכֹּל...הנה ירח על הגג עולה מנגד ובחלון ממול ילדה וזוג צמות מה התאהבת? כנראה. "חיות הנגב" ... אבל תביני שקשה סתם לעמוד אל תתבלבל, בבקשה, אתה מאבן, ולעמוד מול הכיכר זה תפקידך אך תארי לך, את לפתע מתאהבת... זה כבר קרה לי... מה, עם יוסק'ה? לא, אתך ... היום היא אבן, היום הוא פסל, אבל הזוג שם במרפסת, אם אך רואים אותו פתאום - מיד הלב מתחיל לפעום... זה הכל עניין של אופי אל תשכח, אל תשכח, זה הכל עניין של אופי, שקבלנו בפלמ"ח. אך שומעים הפילוסופים הם בודקים במיקרוסקופים ומוצאים שזהו אופי קצת קשה ומסובך. והיום הינה ניצבת כי הפכו אותה לאבן אך האופי עז פי שבע בלבבות נשאר איתן זה הכל עניין של אופי, כמובן, כמובן, הוא אף פעם לשינוי אינו ניתן! אח, לו היה לי ג'יפ הייתי אז עוברת בכל מקום ששם דהרנו עם הגדוד "ואל תסע כל כך מהר", היית אומרת... עזוב שטויות! תמיד אמרתי שזאת שטות... עכשיו אותנו כפסלים הציבו ככה, וכמו אבן בחוצות ... אך מעלש! זה שהציב אותנו כאן, זאת אל ישכחה כי עוד האופי פה נשאר חמש חמש! היום הוא פסל, היום היא אבן, ובכיכר הנה ניצבת, אך לכינוס, תראו, אחים, תראו איך גם פסלים הולכים! זה הכל... היום הצצתי בעיתון, הא, איזה פחד... זה לא נורא, הניצחון הוא כבר מובטח את חכמה גדולה, אבל מטוס הדחף! אז כנראה שיקראו שוב לפלמ"ח כבר שכחו... אבל אנחנו לא שכחנו, ושוב נלך אתו, יא-שיך, לכל מקום! אם את תלכי אזי ברור שכבר ניצחנו חכה, תצחק על הירדן לכל אורכו... היום הוא אבן, היום היא פסל אבל אם רוח פה נכנסת - אז גם האבן, כשנחוץ אל הקרבות תדע לרוץ! זה הכל...

פתיחה בנגן חיצוני

מילים: חיים חפר (פיינר)
לחן: משה וילנסקי
כתיבה: 1948
הלחנה: 1948

הִנֵּה יָרֵחַ עַל הַגַּג עוֹלֶה מִנֶּגֶד
וּבַחַלּוֹן מִמּוּל יַלְדָּה וְזוּג צַמּוֹת
מַה, הִתְאַהַבְתָּ?
כַּנִּרְאֶה.
"חַיּוֹת הַנֶּגֶב"...
אֲבָל תָּבִינִי שֶּׁקָּשֶׁה סְתָם לַעֲמֹד
אֶל תִּתְבַּלְבֵּל, בְּבַקָּשָׁה, אַתָּה מֵאֶבֶן,
וְלַעֲמֹד מוּל הַכִּכָּר זֶה תַּפְקִידְךָ
אַךְ תַּאֲרִי לָךְ, אַתְּ לְפֶתַע מִתְאַהֶבֶת...
זֶה כְּבָר קָרָה לִי...
מַה, עִם יוֹסְקֶ'ה?
לֹא, אִתְּךָ ...
הַיּוֹם הִיא אֶבֶן, הַיּוֹם הוּא פֶּסֶל,
אֲבָל הַזּוּג שָׁם בַּמִּרְפֶּסֶת,
אִם אַךְ רוֹאִים אוֹתוֹ פִּתְאֹם –
מִיָּד הַלֵּב מַתְחִיל לִפְעֹם...

זֶה הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל אֹפִי
אַל תִּשְׁכַּח, אַל תִּשְׁכַּח,
זֶה הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל אֹפִי,
שֶׁקִּבַּלְנוּ בַּפַּלְמָ"ח.

אַךְ שׁוֹמְעִים הַפִילוֹסוֹפִים
וּבוֹדְקִים בַּמִּיקְרוֹסְקוֹפִּים
וּמוֹצְאִים שֶׁזֶּהוּ אֹפִי
קְצָת קָשֶׁה וּמְסֻכָּן.
וְהַיּוֹם הִנָּהּ נִצֶּבֶת
כִּי הָפְכוּ אוֹתָהּ לְאֶבֶן
אַךְ הָאֹפִי עַז פִּי שֶׁבַע
בַּלְּבָבוֹת נִשְׁאַר אֵיתָן
זֶה הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל אֹפִי, כַּמּוּבָן, כַּמּוּבָן,
הוּא אַף פַּעַם לְשִׁנּוּי אֵינוֹ נִתָּן!

אַח, לוּ הָיָה לִי גִּ'יפּ הָיִיתִי אָז עוֹבֶרֶת
בְּכָל מָקוֹם שֶׁשָּׁם דָּהַרְנוּ עִם הַגְּדוּד
"וְאַל תִּסַּע כָּל כָּךְ מַהֵר", הָיִית אוֹמֶרֶת...
עֲזֹב שְׁטֻיּוֹת!
תָּמִיד אָמַרְתִּי שֶׁזֹּאת שְׁטוּת...
עַכְשָׁו אוֹתָנוּ כִּפְסָלִים הִצִּיבוּ כָּכָה,
וּכְמוֹ אֶבֶן בַּחוּצוֹת... אַךְ מַעֲלֵישׁ!
גַּם זֶה אֲשֶׁר הִצִּיב אוֹתָנוּ אַל יִשְׁכָּחָה
כִּי עוֹד הָאֹפִי פֹּה נִשְׁאַר חָמֵשׁ חָמֵשׁ!
הַיּוֹם הוּא פֶּסֶל, הַיּוֹם הִיא אֶבֶן,
וּבַכִּכָּר הִנָּהּ נִצֶּבֶת,
אַךְ לַכִּנּוּס, תִּרְאוּ, אַחִים,
תִּרְאוּ אֵיךְ גַּם פְּסָלִים הוֹלְכִים!

זֶה הַכֹּל...

הַיּוֹם הֵצַצְתִּי לָעִתּוֹן, אַח, אֵיזֶה פַּחַד...
זֶה לֹא נוֹרָא, הַנִּצָּחוֹן הוּא כְּבָר מֻבְטָח
אֶת חֲכְמָה גְּדוֹלָה, אֲבָל מָטוֹס הַדַּחַף!
אָז כַּנִּרְאֶה שֶׁיִּקְרְאוּ שׁוּב לַפַּלְמָ"ח
כְּבָר שָׁכְחוּ...
אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא שָׁכַחְנוּ,
וְשׁוּב נֵלֵךְ אִתּוֹ, יַא-שֵׁיךְ, לְכָל מָקוֹם!
אִם אַתְּ תֵּלְכִי אֲזַי בָּרוּר שֶׁכְּבָר נִצַּחְנוּ
חַכֵּה, תִּצְחַק עַל הַיַּרְדֵּן לְכָל אָרְכּוֹ...
הַיּוֹם הוּא אֶבֶן, הַיּוֹם הִיא פֶּסֶל
אֲבָל אִם רוּחַ פֹּה נִכְנֶסֶת –
אָז גַּם הָאֶבֶן, כְּשֶׁנָּחוּץ
אֶל הַקְּרָבוֹת תֵּדַע לָרוּץ!

זֶה הַכֹּל...
הנה ירח על הגג עולה מנגד
ובחלון ממול ילדה וזוג צמות
מה התאהבת?
כנראה.
"חיות הנגב" ...
אבל תביני שקשה סתם לעמוד
אל תתבלבל, בבקשה, אתה מאבן,
ולעמוד מול הכיכר זה תפקידך
אך תארי לך, את לפתע מתאהבת...
זה כבר קרה לי...
מה, עם יוסק'ה?
לא, אתך ...
היום היא אבן, היום הוא פסל,
אבל הזוג שם במרפסת,
אם אך רואים אותו פתאום -
מיד הלב מתחיל לפעום...

זה הכל עניין של אופי
אל תשכח, אל תשכח,
זה הכל עניין של אופי,
שקבלנו בפלמ"ח.

אך שומעים הפילוסופים
הם בודקים במיקרוסקופים
ומוצאים שזהו אופי
קצת קשה ומסובך.
והיום הינה ניצבת
כי הפכו אותה לאבן
אך האופי עז פי שבע
בלבבות נשאר איתן
זה הכל עניין של אופי, כמובן, כמובן,
הוא אף פעם לשינוי אינו ניתן!

אח, לו היה לי ג'יפ הייתי אז עוברת
בכל מקום ששם דהרנו עם הגדוד
"ואל תסע כל כך מהר", היית אומרת...
עזוב שטויות!
תמיד אמרתי שזאת שטות...
עכשיו אותנו כפסלים הציבו ככה,
וכמו אבן בחוצות ... אך מעלש!
זה שהציב אותנו כאן, זאת אל ישכחה
כי עוד האופי פה נשאר חמש חמש!
היום הוא פסל, היום היא אבן,
ובכיכר הנה ניצבת,
אך לכינוס, תראו, אחים,
תראו איך גם פסלים הולכים!

זה הכל...

היום הצצתי בעיתון, הא, איזה פחד...
זה לא נורא, הניצחון הוא כבר מובטח
את חכמה גדולה, אבל מטוס הדחף!
אז כנראה שיקראו שוב לפלמ"ח
כבר שכחו...
אבל אנחנו לא שכחנו,
ושוב נלך אתו, יא-שיך, לכל מקום!
אם את תלכי אזי ברור שכבר ניצחנו
חכה, תצחק על הירדן לכל אורכו...
היום הוא אבן, היום היא פסל
אבל אם רוח פה נכנסת -
אז גם האבן, כשנחוץ
אל הקרבות תדע לרוץ!

זה הכל...
ביצוע: הצ'יזבטרון
עיבוד: משה וילנסקי
שנת הקלטה: 12.2.1951
מקור: תקליט לא-מסחרי של קול ישראל
סולנים: רבקה'לה קרמר ושייקה אופיר
אקורדיון: אדי גרינברג


על השיר

השיר נקרא גם "זה הכל עניין של אופי" וכן "היום היא פסל". השיר הופיע בתכנית החמישית ("האזרחית") של הצ'יזבטרון, שהועלתה באפריל 1950, אך נכתב והולחן עוד קודם.

ביצוע נוסף: אריק לביא ו"שוקולד מנטה מסטיק" (1978).


כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il.
תגיות

פלמ"ח   תעופה  





© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם