הקטן
גופן
הגדל
גופן
אתה חיכית לי
אַתָּה חִכִּיתָ לִי לְיַד בֵּית הַחֲרֹשֶׁת. אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ לִי הַיּוֹם בֶּאֱלֹהִים. אַתָּה הִבְטַחְתָּ לִי לָתֵת שִׂמְחָה וָאֹשֶׁר וְנַעֲלַיִם זוּג עַל עֲקֵבִים גְּבוֹהִים. אֲבָל הַנַּח נָא לִי וְאַל נָא תֹּאהֲבֵנִי. אוֹתִי הִרְגִּילוּ רַק לִפְלִירְטִים לְהַקְשִׁיב. הָאַהֲבָה, סְעַדְיָה, רְחוֹקָה מִמֶּנִּי כְּמוֹ שֶׁוַּרְשָׁה רְחוֹקָה מִתֵּל-אָבִיב. אַל תְּדַבְּרִי כָּזֹאת, אַל תִּתְעַצְּבִי, חֲבִיבָה. נִסַּע בְּיַחַד שְׁנַיִם-שְׁנַיִם תֵּל-אָבִיבָה. שָׁם הַתָּמָר עוֹלֶה, שָׁם תְּאֵנָה פּוֹרַחַת, הָאַהֲבָה נִדְבֶּקֶת שָׁם כְּמוֹ קַדַּחַת. כְּשֶיָּרֵחַ מִשְׁתַּפֵּךְ עַל פְּנֵי הַיָּם, וּפַרְדֵּסִים נוֹתְנִים רֵיחוֹת... יִמַּח שְׁמָם!.. וְהַחֲמוֹר נוֹעֵר בְּקוֹל קוֹרֵעַ לֵב... הַאִם אֶפְשָׁר, בִּתִּי, שֶׁלֹּא לְהִתְאַהֵב?.. הִנֵּה הָעִיר אֶת אוֹרוֹתֶיהָ כְּבָר הִדְלִיקָה. הָאֲנָשִׁים הוֹלְכִים וְלֹא יוֹדְעִים לְאָן. הָהּ, כַּמָּה רַע לָהֶם לִחְיוֹת פֹּה בִּרְחוֹב דְזִ'יקָה, וְכַמָּה הֵם רוֹצִים לְהִמָּלֵט מִכָּאן! אַתָּה הָיִיתָ כֹּה רָחוֹק מִפֹּה, סְעַדְיָה, אֲבָל קוֹלְךָ אֵלַי הִגִּיעַ עַד הֲלוֹם, שָׁמַעְתִּי כְּבָר אוֹתוֹ... אוּלַי הָיָה בָּרַדְיוֹ... וּמִי יֵדַע - אוּלַי הָיָה זֶה בַּחֲלוֹם. תָּבוֹאִי עִמָּדִי. בֵּיתִי כְּבָר מְחַכֶּה לָךְ. עַל הַגְּזוּזְטְרָה תֵּשְׁבִי אֶצְלִי כְּמוֹ בַּת מֶלֶךְ. מִלְמַעְלָה אַפִּירְיוֹן וְלָרִצְפָּה שָׁטִיחַ וּמִמּוּלֵךְ - כָּזֶה מִין גֹּדֶל אֲבַטִּיחַ! וּמִסָבִיב לָךְ יַעַמְדוּ עֶשְׂרִים כּוּשִׁים רַק לְגָרֵשׁ מִמֵּךְ זְבוּבִים וְיַתּוּשִׁים ופַּטֵּיפוֹנִים לָךְ יָשִׁירוּ יוֹם וָלֵיל כָּאֵלֶּה הַחַיִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! אתה חיכית לי ליד בית החרושת. אתה נשבעת לי היום באלוהים. אתה הבטחת לי לתת שמחה ואושר ונעליים זוג על עקבים גבוהים. אבל הנח נא לי ואל נא תאהבני. אותי הרגילו רק לפלירטים להקשיב. האהבה, סעדיה, רחוקה ממני כמו שורשה רחוקה מתל-אביב. אל תדברי כזאת, אל תתעצבי, חביבה. נסע ביחד שנים-שנים תל אביבה. שם התמר עולה, שם תאנה פורחת, האהבה נדבקת שם כמו קדחת. כשירח משתפך על פני הים, ופרדסים נותנים ריחות... ימח שמם!.. והחמור נוער בקול קורע לב... האם אפשר, ביתי, שלא להתאהב?.. הנה העיר את אורותיה כבר הדליקה. האנשים הולכים ולא יודעים לאן. הה, כמה רע להם לחיות פה ברחוב דז'יקה, וכמה הם רוצים להמלט מכאן! אתה היית כה רחוק מפה, סעדיה, אבל קולך אלי הגיע עד הלום, שמעתי כבר אותו... אולי ברדיו... ומי ידע - אולי היה זה בחלום. תבואי עמדי. ביתי כבר מחכה לך. על הגזוזטרה תשבי אצלי כמו בת מלך. מלמעלה אפיריון ולרצפה שטיח וממולך כזה מן גודל אבטיח! ומסביב לך יעמדו עשרים כושים רק לגרש ממך זבובים ויתושים ופטיפונים לך ישירו יום וליל כאלה החיים בארץ ישראל!

פתיחה בנגן חיצוני

מילים: נתן אלתרמן
לחן: משה וילנסקי
כתיבה: 1935
הלחנה: 1935

אַתָּה חִכִּיתָ לִי לְיַד בֵּית הַחֲרֹשֶׁת.
אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ לִי הַיּוֹם בֶּאֱלֹהִים.
אַתָּה הִבְטַחְתָּ לִי לָתֵת שִׂמְחָה וָאֹשֶׁר
וְנַעֲלַיִם זוּג עַל עֲקֵבִים גְּבוֹהִים.

אֲבָל הַנַּח נָא לִי וְאַל נָא תֹּאהֲבֵנִי.
אוֹתִי הִרְגִּילוּ רַק לִפְלִירְטִים לְהַקְשִׁיב.
הָאַהֲבָה, סְעַדְיָה, רְחוֹקָה מִמֶּנִּי
כְּמוֹ שֶׁוַּרְשָׁה רְחוֹקָה מִתֵּל-אָבִיב.

אַל תְּדַבְּרִי כָּזֹאת, אַל תִּתְעַצְּבִי, חֲבִיבָה.
נִסַּע בְּיַחַד שְׁנַיִם-שְׁנַיִם תֵּל-אָבִיבָה.
שָׁם הַתָּמָר עוֹלֶה, שָׁם תְּאֵנָה פּוֹרַחַת,
הָאַהֲבָה נִדְבֶּקֶת שָׁם כְּמוֹ קַדַּחַת.

כְּשֶיָּרֵחַ מִשְׁתַּפֵּךְ עַל פְּנֵי הַיָּם,
וּפַרְדֵּסִים נוֹתְנִים רֵיחוֹת... יִמַּח שְׁמָם!..
וְהַחֲמוֹר נוֹעֵר בְּקוֹל קוֹרֵעַ לֵב...
הַאִם אֶפְשָׁר, בִּתִּי, שֶׁלֹּא לְהִתְאַהֵב?..

הִנֵּה הָעִיר אֶת אוֹרוֹתֶיהָ כְּבָר הִדְלִיקָה.
הָאֲנָשִׁים הוֹלְכִים וְלֹא יוֹדְעִים לְאָן.
הָהּ, כַּמָּה רַע לָהֶם לִחְיוֹת פֹּה בִּרְחוֹב דְזִ'יקָה,
וְכַמָּה הֵם רוֹצִים לְהִמָּלֵט מִכָּאן!

אַתָּה הָיִיתָ כֹּה רָחוֹק מִפֹּה, סְעַדְיָה,
אֲבָל קוֹלְךָ אֵלַי הִגִּיעַ עַד הֲלוֹם,
שָׁמַעְתִּי כְּבָר אוֹתוֹ... אוּלַי הָיָה בָּרַדְיוֹ...
וּמִי יֵדַע - אוּלַי הָיָה זֶה בַּחֲלוֹם.

תָּבוֹאִי עִמָּדִי. בֵּיתִי כְּבָר מְחַכֶּה לָךְ.
עַל הַגְּזוּזְטְרָה תֵּשְׁבִי אֶצְלִי כְּמוֹ בַּת מֶלֶךְ.
מִלְמַעְלָה אַפִּירְיוֹן וְלָרִצְפָּה שָׁטִיחַ
וּמִמּוּלֵךְ - כָּזֶה מִין גֹּדֶל אֲבַטִּיחַ!

וּמִסָבִיב לָךְ יַעַמְדוּ עֶשְׂרִים כּוּשִׁים
רַק לְגָרֵשׁ מִמֵּךְ זְבוּבִים וְיַתּוּשִׁים
ופַּטֵּיפוֹנִים לָךְ יָשִׁירוּ יוֹם וָלֵיל
כָּאֵלֶּה הַחַיִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

אתה חיכית לי ליד בית החרושת.
אתה נשבעת לי היום באלוהים.
אתה הבטחת לי לתת שמחה ואושר
ונעליים זוג על עקבים גבוהים.

אבל הנח נא לי ואל נא תאהבני.
אותי הרגילו רק לפלירטים להקשיב.
האהבה, סעדיה, רחוקה ממני
כמו שורשה רחוקה מתל-אביב.

אל תדברי כזאת, אל תתעצבי, חביבה.
נסע ביחד שנים-שנים תל אביבה.
שם התמר עולה, שם תאנה פורחת,
האהבה נדבקת שם כמו קדחת.

כשירח משתפך על פני הים,
ופרדסים נותנים ריחות... ימח שמם!..
והחמור נוער בקול קורע לב...
האם אפשר, ביתי, שלא להתאהב?..

הנה העיר את אורותיה כבר הדליקה.
האנשים הולכים ולא יודעים לאן.
הה, כמה רע להם לחיות פה ברחוב דז'יקה,
וכמה הם רוצים להמלט מכאן!

אתה היית כה רחוק מפה, סעדיה,
אבל קולך אלי הגיע עד הלום,
שמעתי כבר אותו... אולי ברדיו...
ומי ידע - אולי היה זה בחלום.

תבואי עמדי. ביתי כבר מחכה לך.
על הגזוזטרה תשבי אצלי כמו בת מלך.
מלמעלה אפיריון ולרצפה שטיח
וממולך כזה מן גודל אבטיח!

ומסביב לך יעמדו עשרים כושים
רק לגרש ממך זבובים ויתושים
ופטיפונים לך ישירו יום וליל
כאלה החיים בארץ ישראל!

הקלטה היסטורית
ביצוע: עליזה גבאי
מקור: התקליט "שירים ופזמונים מתל אביב הקטנה והגדולה במקצב ריקודים" בחברת "מקולית"


הקלטות נוספות

פתיחה בנגן חיצוני

הקלטה היסטורית
ביצוע: יוסי בנאי, יונה עטרי
עיבוד: אריה לבנון
שנת הקלטה: 1958
מקור: תקליט "תל אביב הקטנה"
על השיר
השיר נכתב להצגה "שמע קולנו" של תיאטרון "המטאטא" (בכורה 21.12.1935). במקור: דואט בין סעדיה, אותו שיחק יעקב טימן ובין קטיה.
 

כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il.
תגיות

תיאטרון ובמה  





© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם