מילים (3 גרסאות)
מֵחַלּוֹן שֶׁל בַּיִת קָט
הָעוֹמֵד לוֹ מִן הַצַּד
בְּתוֹךְ כְּפָר קָטָן בְּלִיטָא
יְלָדִים קְטַנִּים יַבִּיטוּ.
לַיְּלָדִים רָאשֵׁי פִּשְׁתִּים
לַיְּלָדוֹת צַמּוֹת
וּלְאֶחָד שֶׁבְּתוֹכָם
זוּג עֵינַיִם כַּפֶּחָם.
זוּג עֵינָיו מָה רַב חִנָּן
חֹטֶם יֵשׁ לוֹ – זִיז קָטָן
שִׂפְתוֹתָיו תִּטֹּפְנָה מוֹר
שְׂעָרוֹ תַּלְתַּל שָׁחֹר.
מְעֻטָּף בְּלֵיל דּוֹמֵם
הֱבִיאַתְהוּ כָּאן הָאֵם
הִתְיַפְּחָה בְּמַר נַפְשָׁהּ
יִבְּבָה וְלָחֲשָׁה:
"כָּאן תֵּשֵׁב, יַלְדִּי הָרַךְ
זְכֹר דְּבָרַי וְאַל תִּשְׁכַּח:
שָׁם אוֹרֶבֶת סַכָּנָה
פֹּה תִּמְצָא מָקוֹם מֻצְנָע.
תְּשַׂחֵק עִם בְּנֵי גִּילְךָ
בְּצִנְעָה וּבִמְנוּחָה.
יִידִישׁ אַל תַּפְלִיט, יַלְדִּי
כִּי אֵינְךָ כְּבָר יְהוּדִי."
הִתְחַנֵּן הַבֵּן וְשָׂח:
"אִמָּא, אֶשָּׁאֵר עִמָּךְ!
אַל נָא תַּשְׁאִירִינִי פֹּה!"
וּבִבְכִי רָעַד גּוּפוֹ.
לְיַלְדָּהּ הָרֵי זָהָב
הִיא הִבְטִיחָה, אַךְ לַשָּׁוְא
"לֹא וָלֹא", הָיָה אוֹמֵר,
"לְבַדִּי לֹא אֶשָּׁאֵר."
קֹר בַּחוּץ, רוּחוֹת סַגְרִיר
קוֹל נִשְׁמָע – "אוֹי, בֵּן יַקִּיר!
הִשְׁאַרְתִּיךָ פֹּה הֶפְקֵר
לֹא הָיָה מוֹצָא אַחֵר."
עִם עַצְמָהּ תָּשׂוּחַ אֵם
וּבַחוּץ הַקֹּר זוֹעֵם
נֶפֶשׁ רוּחַ עַקְשָׁנִית
"חוּס נָא, אֵל, עַל מַר בִּטְנִי!"
זָר הַבַּיִת, הַיִּשּׁוּב
בְּנָהּ עָזוּב שָׁם וְגַלְמוּד
לֹא יִדְרֹשׁ דָּבָר, יִשְׁתֹּק
זָר הַבְּכִי לוֹ וְהַצְּחוֹק.
מוּזָרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם
מוּזָרָה לוֹ גַּם שְׂפָתָם
שְׁמוֹ "וָאסִיל" מָאוּס כָּל-כָּךְ
הִתְחַנֵּן לִבּוֹ הָרַךְ.
אַךְ לֵב אֵם רַחוּם מְאֹד
אַף לְרֶגַע לֹא יִשְׁקֹט
רַק עַל יוֹסֶל הֶגְיוֹנָהּ
מֵהַיּוֹם עָזְבָה אֶת בְּנָהּ.
כְּמוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁעָזְבָה
אֶת מֹשֶׁה בְּתוֹךְ תֵּבָה,
כָּךְ הִפְקִירָה בְּנָהּ הָרַךְ
נֶעֱזָב גַּלְמוּד, נִדָּח.
הָעוֹמֵד לוֹ מִן הַצַּד
בְּתוֹךְ כְּפָר קָטָן בְּלִיטָא
יְלָדִים קְטַנִּים יַבִּיטוּ.
לַיְּלָדִים רָאשֵׁי פִּשְׁתִּים
לַיְּלָדוֹת צַמּוֹת
וּלְאֶחָד שֶׁבְּתוֹכָם
זוּג עֵינַיִם כַּפֶּחָם.
זוּג עֵינָיו מָה רַב חִנָּן
חֹטֶם יֵשׁ לוֹ – זִיז קָטָן
שִׂפְתוֹתָיו תִּטֹּפְנָה מוֹר
שְׂעָרוֹ תַּלְתַּל שָׁחֹר.
מְעֻטָּף בְּלֵיל דּוֹמֵם
הֱבִיאַתְהוּ כָּאן הָאֵם
הִתְיַפְּחָה בְּמַר נַפְשָׁהּ
יִבְּבָה וְלָחֲשָׁה:
"כָּאן תֵּשֵׁב, יַלְדִּי הָרַךְ
זְכֹר דְּבָרַי וְאַל תִּשְׁכַּח:
שָׁם אוֹרֶבֶת סַכָּנָה
פֹּה תִּמְצָא מָקוֹם מֻצְנָע.
תְּשַׂחֵק עִם בְּנֵי גִּילְךָ
בְּצִנְעָה וּבִמְנוּחָה.
יִידִישׁ אַל תַּפְלִיט, יַלְדִּי
כִּי אֵינְךָ כְּבָר יְהוּדִי."
הִתְחַנֵּן הַבֵּן וְשָׂח:
"אִמָּא, אֶשָּׁאֵר עִמָּךְ!
אַל נָא תַּשְׁאִירִינִי פֹּה!"
וּבִבְכִי רָעַד גּוּפוֹ.
לְיַלְדָּהּ הָרֵי זָהָב
הִיא הִבְטִיחָה, אַךְ לַשָּׁוְא
"לֹא וָלֹא", הָיָה אוֹמֵר,
"לְבַדִּי לֹא אֶשָּׁאֵר."
קֹר בַּחוּץ, רוּחוֹת סַגְרִיר
קוֹל נִשְׁמָע – "אוֹי, בֵּן יַקִּיר!
הִשְׁאַרְתִּיךָ פֹּה הֶפְקֵר
לֹא הָיָה מוֹצָא אַחֵר."
עִם עַצְמָהּ תָּשׂוּחַ אֵם
וּבַחוּץ הַקֹּר זוֹעֵם
נֶפֶשׁ רוּחַ עַקְשָׁנִית
"חוּס נָא, אֵל, עַל מַר בִּטְנִי!"
זָר הַבַּיִת, הַיִּשּׁוּב
בְּנָהּ עָזוּב שָׁם וְגַלְמוּד
לֹא יִדְרֹשׁ דָּבָר, יִשְׁתֹּק
זָר הַבְּכִי לוֹ וְהַצְּחוֹק.
מוּזָרִים לוֹ בְּנֵי אָדָם
מוּזָרָה לוֹ גַּם שְׂפָתָם
שְׁמוֹ "וָאסִיל" מָאוּס כָּל-כָּךְ
הִתְחַנֵּן לִבּוֹ הָרַךְ.
אַךְ לֵב אֵם רַחוּם מְאֹד
אַף לְרֶגַע לֹא יִשְׁקֹט
רַק עַל יוֹסֶל הֶגְיוֹנָהּ
מֵהַיּוֹם עָזְבָה אֶת בְּנָהּ.
כְּמוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁעָזְבָה
אֶת מֹשֶׁה בְּתוֹךְ תֵּבָה,
כָּךְ הִפְקִירָה בְּנָהּ הָרַךְ
נֶעֱזָב גַּלְמוּד, נִדָּח.
בְּחַלּוֹן שֶׁל בַּיִת קָט
הָעוֹמֵד לוֹ מִן הַצַּד,
שָׁם בָּעֲיָרָה בְּלִיטָא
יְלָדִים קְטַנִּים יַבִּיטוּ.
לַיְּלָדִים שְׂעַר-פִּשְׁתִּים
וְלַיְּלָדוֹת צַמּוֹת
וּלְאֶחָד שֶׁבְּתוֹכָם
זוּג עֵינַיִם כַּפֶּחָם.
זוּג עֵינָיו, מָה רַב חִנָּן
חֹטֶם יֵשׁ לוֹ, זִיז קָטָן
שִׂפְתוֹתָיו תִּטֹּפְנָה מוֹר
וּשְׂעָרוֹ עוֹרֵב שָׁחֹר.
לַיְּלָדִים שְׁעַר-פִּשְׁתִּים...
הָעוֹמֵד לוֹ מִן הַצַּד,
שָׁם בָּעֲיָרָה בְּלִיטָא
יְלָדִים קְטַנִּים יַבִּיטוּ.
לַיְּלָדִים שְׂעַר-פִּשְׁתִּים
וְלַיְּלָדוֹת צַמּוֹת
וּלְאֶחָד שֶׁבְּתוֹכָם
זוּג עֵינַיִם כַּפֶּחָם.
זוּג עֵינָיו, מָה רַב חִנָּן
חֹטֶם יֵשׁ לוֹ, זִיז קָטָן
שִׂפְתוֹתָיו תִּטֹּפְנָה מוֹר
וּשְׂעָרוֹ עוֹרֵב שָׁחֹר.
לַיְּלָדִים שְׁעַר-פִּשְׁתִּים...
אין אַ ליטװיש דערפֿל װײַט
אין אַ שטיבל אָן אַ זײַט,
דורך אַ פֿענצטער ניט קיין גרױס
קוקן קינדערלעך אַרויס,
ײִנגעלעך מיט פֿלינקע קעפּ,
מיידעלעך מיט בלאָנדע צעפּ,
און צוזאַמען דאָרט מיט זיי,
קוקן אױגן שװאַרצע צװיי.
אױגן שװאַרצע פֿול מיט חן,
און אַ נעזעלע אַ קליין,
ליפּעלעך צום קושן נאָר,
שטאַרק –געלאָקטע שװאַרצע האָר.
די מאַמע האָט אים געבראַכט
אײַנגעװיקלט אין דער נאַכט,
געקושט אים שטאַרק און געקלאָגט,
שטילערהייט צו אים געזאָגט:
פֿון הײַנט מײַן קינד, װעט דאָ זײַן דײַן אָרט,
געדענקסט דײַן מאַמעס לעצטע װאָרט
איך באַהאַלט דיך דאָ דערפֿאַר,
װײַל דײַן לעבן דראָט געפֿאַר,
מיט די קינדער שפּיל זיך פֿײַן,
שטיל, געהאָרכזאַם, זאָלסטו זײַן,
קײַן ײִדיש װאָרט, קיין ײִדיש ליד,
װײַל דו ביסט ניט מער קיין ײִד.
דאָס קינד בײַ איר בעט זיך שטאַרק:
כ'װיל מאַמע, נאָר זײַן מיט דיר,
מאַמע פֿארלאָז ניט איבער מיר אַליין,
ס'קינד פֿאַרגייט זיך אין געװיין.
זי האָט אים גוט געקושט אַ סך,
אָבער העלפֿט איר ניט קיין זאַך,
ס'קינד נאָר טענהט: ניין און ניין,
כ'װיל ניט בלײַבן דאָ אַלײַן.
אױף די הענט גענומען אים,
און מיט װייכקייט אין איר שטים
זינגט זי: ײִנגעלע, דו מײַן,
און זי װיגט אים אַזוי אײַן.
נאָך דעם װײַנט זי פֿרײַ זיך אױס
און זי טרעט פֿון שטוב אַרױס,
אָנגעפֿילט מיט זאָרג און שרעק,
און זי גייט אין נאַכט אַװעק.
אַ קעלט אין דרױסן און אַ װינט,
הערט אַ קול זיך: אױ, מײַן קינד.
געלאָזט דיך אױף פֿרעמדע הענט,
אַנדערש האָב איך ניט געקענט.
גייט אַ מאַמע, מיט זיך רעדט,
אין דרױסן שרעקלעך קאַלט און שפּעט,
סװױעט אין פּנים איר דער װינט
גאָט, האָב רחמנות אױף מײַן קינד!
פֿרעמדע שטוב מיט מענטשען פֿיל,
ס'ײִנגעלע איז שטום און שטיל.
רעדט ניט, בעט ניט, װיל קיין זאַך,
זעלטן װען ער טוט אַ לאַך.
ניט קיין טאָג און ניט קיין נאַכט,
ניט ער שלאָפֿט און ניט ער װאַכט,
װאַסילקאָ – אַ נאָמען פֿרעמד
אױף זײַן הערצל דריקט און קלעמט.
אַ מאַמעס האַרץ װאָגלט װוּ אַרום,
װי איר יאָסעלע אױך שטום,
קיינער װייס ניט, קיינעם אַרט,
און זי װאַרט און װאַרט און װאַרט.
צו יוכבֿד איז זי גלײַך,
אַזױ װי משה אױפֿן טײַך
עלנט, אײַנזאַם אױפֿן װינט,
האָט זי פֿאַרלאָזט איר איינציק קינד.
אין אַ שטיבל אָן אַ זײַט,
דורך אַ פֿענצטער ניט קיין גרױס
קוקן קינדערלעך אַרויס,
ײִנגעלעך מיט פֿלינקע קעפּ,
מיידעלעך מיט בלאָנדע צעפּ,
און צוזאַמען דאָרט מיט זיי,
קוקן אױגן שװאַרצע צװיי.
אױגן שװאַרצע פֿול מיט חן,
און אַ נעזעלע אַ קליין,
ליפּעלעך צום קושן נאָר,
שטאַרק –געלאָקטע שװאַרצע האָר.
די מאַמע האָט אים געבראַכט
אײַנגעװיקלט אין דער נאַכט,
געקושט אים שטאַרק און געקלאָגט,
שטילערהייט צו אים געזאָגט:
פֿון הײַנט מײַן קינד, װעט דאָ זײַן דײַן אָרט,
געדענקסט דײַן מאַמעס לעצטע װאָרט
איך באַהאַלט דיך דאָ דערפֿאַר,
װײַל דײַן לעבן דראָט געפֿאַר,
מיט די קינדער שפּיל זיך פֿײַן,
שטיל, געהאָרכזאַם, זאָלסטו זײַן,
קײַן ײִדיש װאָרט, קיין ײִדיש ליד,
װײַל דו ביסט ניט מער קיין ײִד.
דאָס קינד בײַ איר בעט זיך שטאַרק:
כ'װיל מאַמע, נאָר זײַן מיט דיר,
מאַמע פֿארלאָז ניט איבער מיר אַליין,
ס'קינד פֿאַרגייט זיך אין געװיין.
זי האָט אים גוט געקושט אַ סך,
אָבער העלפֿט איר ניט קיין זאַך,
ס'קינד נאָר טענהט: ניין און ניין,
כ'װיל ניט בלײַבן דאָ אַלײַן.
אױף די הענט גענומען אים,
און מיט װייכקייט אין איר שטים
זינגט זי: ײִנגעלע, דו מײַן,
און זי װיגט אים אַזוי אײַן.
נאָך דעם װײַנט זי פֿרײַ זיך אױס
און זי טרעט פֿון שטוב אַרױס,
אָנגעפֿילט מיט זאָרג און שרעק,
און זי גייט אין נאַכט אַװעק.
אַ קעלט אין דרױסן און אַ װינט,
הערט אַ קול זיך: אױ, מײַן קינד.
געלאָזט דיך אױף פֿרעמדע הענט,
אַנדערש האָב איך ניט געקענט.
גייט אַ מאַמע, מיט זיך רעדט,
אין דרױסן שרעקלעך קאַלט און שפּעט,
סװױעט אין פּנים איר דער װינט
גאָט, האָב רחמנות אױף מײַן קינד!
פֿרעמדע שטוב מיט מענטשען פֿיל,
ס'ײִנגעלע איז שטום און שטיל.
רעדט ניט, בעט ניט, װיל קיין זאַך,
זעלטן װען ער טוט אַ לאַך.
ניט קיין טאָג און ניט קיין נאַכט,
ניט ער שלאָפֿט און ניט ער װאַכט,
װאַסילקאָ – אַ נאָמען פֿרעמד
אױף זײַן הערצל דריקט און קלעמט.
אַ מאַמעס האַרץ װאָגלט װוּ אַרום,
װי איר יאָסעלע אױך שטום,
קיינער װייס ניט, קיינעם אַרט,
און זי װאַרט און װאַרט און װאַרט.
צו יוכבֿד איז זי גלײַך,
אַזױ װי משה אױפֿן טײַך
עלנט, אײַנזאַם אױפֿן װינט,
האָט זי פֿאַרלאָזט איר איינציק קינד.
על הגרסה: מתוך אתר יד ושם.
הקלטות (2)
על השיר
מתוך מאמר על השיר שהתפרסם בכתב העת המקוון "ממעמקים":
השיר נכתב בגטו שאוולי בעקבות מבצע-דמים נגד ילדים שנערך ע"י הגרמנים בגטאות ליטא במארס 1943. רק ילדים מעטים הצליחו להימלט. אמהות נהגו להבריח את ילדיהן מהגטו ולמסרם לידי מכרים לא יהודים. היו שהשאירו את ילדיהן ליד בית לא יהודי, כדי להצילו.
לאה פרקר, שמסרה את גרסת המילים המלאה למדה את השיר מדודתהּ בתקופת שהותה (של הראשונה) בקיבוץ גליל ים. היא מעריכה כי השיר תורגם על-ידי אחד מחברי/מחברות הקיבוץ. לאה פרקר תועדה גם בווידיאו (השיר לא מושר במלואו).
האתחלתא "בחלון של בית קט" מתועדת גם בספר התנועה המאוחדת "עלה והגשם", עמ' 396. לפי מקור זה, השיר מופיע בשירון התנועה המאוחדת "מקול וקול". נשמח לקבל עותק של חוברת זו.
קראו עוד בכתבתו של נדב מנוחין רצח הילדים, המסתור בכפר והשירים האבודים: הסודות של "ילד יהודי", המנון הגטו שנשכח.
כל מידע נוסף על אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת contact@zemereshet.co.il.