אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי, יַלְדִּי הוּא חָכָם וְנָבוֹן. יַלְדִּי לֹא בּוֹכֶה אַף פַּעַם כְּפֶתִי קָטֹן. אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם; אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן, אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן? פֶּרַח נָתַתִּי לְנוּרִית, קָטֹן וְיָפֶה וְכָחֹל. תַּפּוּחַ נָתַתִּי לְנוּרִית, נָתַתִּי הַכֹּל. נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ, הַפֶּרַח זָרְקָה בֶּחָצֵר וְהָלְכָה לָהּ לְשַׂחֵק עִם יֶלֶד אַחֵר. אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם; אֵינֶנִּי תִּינוֹק בַּכְיָן, אַךְ לָמָּה, אִמָּא, לָמָּה זוֹלְגוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?אימא אמרה לי: דני, ילדי הוא חכם ונבון. ילדי לא בוכה אף פעם כפתי קטון. אינני בוכה אף פעם. אינני תינוק בכיין. אך למה, אמא, למה זולגות הדמעות בעצמן? פרח נתתי לנורית, קטון ויפה וכחול. תפוח נתתי לנורית, נתתי הכול. נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר והלכה לשחק עם ילד אחר. אינני בוכה אף פעם, גיבור אני, לא בכיין! אך למה זה, אימא, למה בוכות הדמעות בעצמן?