הקטן
גופן
הגדל
גופן
זמר (לחן דאוס)
לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ, לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב. זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ, הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב. הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ, שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים. הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ, שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים. הֵם זוֹכְרִים, הֵם זוֹכְרִים הֵם זוֹכְרִים עוֹד וַאֲנַחְנוּ, הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל? וְלִבֵּנוּ זֶמֶר, אוֹ שָׁכַחְנוּ, אֶת אֲשֶׁר לִשְׁכֹּחַ לֹא נוּכַל! שׁוּב כְּאָז יָקָר הוֹלֵךְ הַסַּהַר וּמוֹשֵׁךְ כִּבְקֶרֶן הַיּוֹבֵל. שׁוּב כְּאָז הַלֵּב פּוֹתֵחַ שַׁעַר, וְנִדְמֶה לָעַד לֹא יִנָּעֵל. אַך הַיּוֹם קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן, לְהַדְלִיק שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז. שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ שׁוּב כְּאָז אוֹר סַהַר זֶה וּתְכֹל. שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל. כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר, כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה. כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז הַצֶּמֶר לָנוּ הַתַּגְמוּל וְהַתְּרוּמָה.לא אורחת גמלים ירדה לכרוע, לא דבשת היא אל מול כוכב. זה הרים, הרים שבגלבוע, הררים צופים אלי מרחב. הם זוכרים את לובן אוהלינו, שפשטו בעמק כיונים. הם זוכרים את מזבחות לילינו, שעלו באש הניגונים. הם זוכרים, הם זוכרים הם זוכרים עוד ואנחנו, האם שוב נמלא רואשנו טל? וליבנו זמר, או שכחנו, את אשר לשכוח לא נוכל! שוב כאז יקר הולך הסהר ומושך כבקרן היובל. שוב כאז הלב פותח שער, ונדמה לעד לא יינעל. אך היום קסומים ולא מיין שבנו הנה במשעול הלז לחדש לכתנו אל העין, להדליק שירנו מני אז. שירו לי, כי טוב לי, טוב לשמוע שוב כאז אור סהר זה ותכול. שירו עד ימוש גם הגלבוע ויצא עימנו במחול. כי שרוי, מותר הוא לי הזמר, כי ציות זרעתי בדמעה. כלרועים בחג של גז הצמר לנו התגמול והתרומה.

פתיחה בנגן חיצוני

מילים: אברהם שלונסקי
לחן: אברהם דאוס

לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ,
לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב.
זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ,
הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב.

הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ,
שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים.
הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ,
שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.

הֵם זוֹכְרִים,
הֵם זוֹכְרִים
הֵם זוֹכְרִים עוֹד וַאֲנַחְנוּ,
הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל?
וְלִבֵּנוּ זֶמֶר,
אוֹ שָׁכַחְנוּ,
אֶת אֲשֶׁר לִשְׁכֹּחַ לֹא נוּכַל!

שׁוּב כְּאָז יָקָר הוֹלֵךְ הַסַּהַר
וּמוֹשֵׁךְ כִּבְקֶרֶן הַיּוֹבֵל.
שׁוּב כְּאָז הַלֵּב פּוֹתֵחַ שַׁעַר,
וְנִדְמֶה לָעַד לֹא יִנָּעֵל.

אַך הַיּוֹם קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן
שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז
לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן,
לְהַדְלִיק שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז.

שִׁירוּ לִי,
כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ
שׁוּב כְּאָז אוֹר סַהַר זֶה וּתְכֹל.
שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ
וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.

כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר,
כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה.
כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז הַצֶּמֶר
לָנוּ הַתַּגְמוּל
וְהַתְּרוּמָה.
לא אורחת גמלים ירדה לכרוע,
לא דבשת היא אל מול כוכב.
זה הרים, הרים שבגלבוע,
הררים צופים אלי מרחב.

הם זוכרים את לובן אוהלינו,
שפשטו בעמק כיונים.
הם זוכרים את מזבחות לילינו,
שעלו באש הניגונים.

הם זוכרים,
הם זוכרים
הם זוכרים עוד ואנחנו,
האם שוב נמלא רואשנו טל?
וליבנו זמר,
או שכחנו,
את אשר לשכוח לא נוכל!

שוב כאז יקר הולך הסהר
ומושך כבקרן היובל.
שוב כאז הלב פותח שער,
ונדמה לעד לא יינעל.

אך היום קסומים ולא מיין
שבנו הנה במשעול הלז
לחדש לכתנו אל העין,
להדליק שירנו מני אז.

שירו לי,
כי טוב לי, טוב לשמוע
שוב כאז אור סהר זה ותכול.
שירו עד ימוש גם הגלבוע
ויצא עימנו במחול.

כי שרוי, מותר הוא לי הזמר,
כי ציות זרעתי בדמעה.
כלרועים בחג של גז הצמר
לנו התגמול
והתרומה.
ביצוע: בינה מילון פוגל
שנת הקלטה: 18.8.1953


על השיר

השיר בלחן זה (בנוסח לקול ופסנתר) נדפס במסגרת הסדרה "ספרייה מוסיקלית קטנה", חוברת מס' 51 (1950).

לשיר לחנים נוספים: מאת נחום נרדי ומאת מרק לברי.


כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il.
תגיות

שירים אומנותיים  





© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם