הקטן
גופן
הגדל
גופן
בכל זאת יש בה משהו
אִם לַסָּלוֹן נִכְנֶסֶת פֶּתַע אִשָּׁה יָפָה... אֲבָל מַמָּשׁ, הַמִּפְלָצוֹת זוֹקְפוֹת לוֹרְנֶטָה וְלוֹחֲשׁוֹת כְּמוֹ נָחָשׁ: אוֹמְרִים שֶׁהִיא יָפָה. – יָפָה הִיא? – בְּעֶצֶם שׁוּם דָּבָר. כָּךְ סְתָם, דֵּי נֶחְמָדָה. – מָה? נֶחְמָדָה הִיא? – לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... אַף כִּי אָמְנָם... בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ, כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ, לֹא טוֹב שֶׁהוּא, לֹא רַע שֶׁהוּא, אֲבָל כַּיּוֹם זֶה מַשֶּׁהוּ. אַפָּהּ הוּא קְצָת גָּדוֹל שֶׁהוּא, וְהִלּוּכָהּ קְצָת זוֹל שֶׁהוּא, אַךְ אֵיזֶה גֶּבֶר כָּלְשֶׁהוּ יָכוֹל אֶת זֶה לִסְבֹּל שֶׁהוּא. וְאֵיזֶה כְּסִיל אַחֲרוֹן שֶׁהוּא בְּאֵיזֶה שִׁגָּעוֹן שֶׁהוּא יָכוֹל לִמְצֹא עוֹד אֵיכְשֶׁהוּ גַּם בָּהּ דְּבַר-מָה מוֹשֵׁךְ שֶׁהוּא. לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא, וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ... וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ, כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ! דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים חָשְׁבוּ אֵי פַעַם: הָאַהֲבָה הִיא הָעִקָּר. בָּא זְמַן חָדָשׁ, הֻחְלַף הַטַּעַם, הַגִּידוּ דַּי, זֶה מְיֻתָּר! הָאַהֲבָה הִיא רַק שַׁרְשֶׁרֶת, מִשְׁפָּט קָדוּם וְשֶׁקֶר מַר. – נָכוֹן מְאוֹד. הִיא מְיֻתֶּרֶת וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, אֲבָל, מוּזָר... בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ, כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ... אוֹ טוֹב שֶׁהוּא, אוֹ רַע שֶׁהוּא... אַךְ זֶה בְּכָל-זֹאת מַשֶּׁהוּ. וְיַחַד עִם הַמַּשֶּׁהוּ נָחוּץ רַק אֵיזֶה מִישֶׁהוּ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁל מִישֶׁהוּ אֶלָּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי שֶׁהוּא. כִּי יֵשׁ בָּזֶה מִין סוֹד שֶׁהוּא, וְאֵיזֶה עוֹד וְעוֹד שֶׁהוּא, שֶׁכָּךְ, בְּלִי כָּל יְסוֹד שֶׁהוּא, מַתְחִיל הַלֵּב לִרְקֹד שֶׁהוּא. לֹא, אֵין פֹּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא, אַךְ זֶה בְכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ... אַךְ בְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ! אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם: כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל... אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל. הִיסְטוֹרְיָה אֵין בָּהּ אַף כַּזֶּרֶת. אֵין רְצִינוּת בָּהּ. אֵין מִשְׁקָל. נָכוֹן מְאוֹד, אָדוֹן וּגְבֶרֶת, לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... לֹא כְלוּם... אֲבָל... בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ, כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ... שֶׁכְּלָל עוֹד לֹא הָיָה שֶׁהוּא וְהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלָּה שֶׁהוּא. כִּי יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה זִיק שֶׁהוּא, שֶׁכְּלָל הוּא לֹא מַזִּיק שֶׁהוּא. וְיֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה חֵן שֶׁהוּא, שֶׁלְּאַחֶרֶת אֵין שֶׁהוּא... כָּל צַר וּמַעֲצוֹר שֶׁהוּא אוֹתָהּ לֹא יַעֲצֹר שֶׁהוּא, כִּי אֵין כָּל פַּחַד. אֵיכְשֶׁהוּ אֶצְלָהּ זֶה כְּבָר יֵלֵךְ שֶׁהוּא. לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא... וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ... וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!אם לסלון נכנסת פתע אישה יפה... אבל ממש, המפלצות זוקפות לורנטה ולוחשות כמו נחש: - אומרים שהיא יפה. - יפה היא? - בעצם שום דבר. כך סתם, די נחמדה. - מה? נחמדה היא? - לא, אין בה כלום... אף כי אמנם... בכל זאת יש בה משהו, כן, יש בה איזה משהו, לא טוב שהוא, לא רע שהוא, אבל כיום זה משהו. אפה הוא קצת גדול שהוא, והילוכה קצת זול שהוא, אך איזה גבר כלשהו יכול את זה לסבול שהוא. ואיזה כסיל אחרון שהוא באיזה שיגעון שהוא יכול למצוא עוד אכשהו גם בה דבר-מה מושך שהוא. לא, אין בה כל ממש שהוא, ובכל זואת, יש בה משהו... דורות שלמים חשבו אי פעם: האהבה היא העיקר. בא זמן חדש, הוחלף הטעם, הגידו די, זה מיותר! האהבה היא רק שרשרת, משפט קדום ושקר מר. - נכון מאוד. היא מיותרת ואין בה כלום, אבל, מוזר... בכל זאת יש בה משהו, כן, יש בה איזה משהו... או טוב שהוא, או רע שהוא... אך זה בכל-זואת משהו. ויחד עם המשהו נחוץ רק איזה מישהו, שלא יהיה של מישהו אלא כולו שלי שהוא. כי יש בזה מין סוד שהוא, ואיזה עוד ועוד שהוא, שכך, בלי כל יסוד שהוא, מתחיל הלב לרקוד שהוא. לא, אין פה כל ממש שהוא, אך זה בכל זאת משהו... אומרים אנשי ירושלים: כן, תל אביב, זה סתם גלגל... אין פרופסורים בה כזיית ונביאים אין בה בכלל. הסטוריה אין בה אף כזרת. אין רצינות בה. אין משקל. נכון מאוד, אדון וגברת, לוא, אין בה כלום... לוא כלום... אבל... בכל זאת יש בה משהו, כן, יש בה איזה משהו... שכלל עוד לא היה שהוא והוא כולו שלה שהוא. כי יש בה איזה זיק שהוא, שכלל הוא לוא מזיק שהוא. ויש בה איזה חן שהוא, שלאחרת אין שהוא... כל צר ומעצור שהוא אותה לא יעצור שהוא, כי אין כל פחד. אכשהו אצלה זה כבר ילך שהוא. לא, אין בה כל ממש שהוא... ובכל זאת יש בה משהו... ובכל זאת יש בה משהו כן, משהו, משהו משהו בה יש!

פתיחה בנגן חיצוני

מילים: נתן אלתרמן
לחן: משה וילנסקי
כתיבה: 1946
הלחנה: 1946

אִם לַסָּלוֹן נִכְנֶסֶת פֶּתַע
אִשָּׁה יָפָה... אֲבָל מַמָּשׁ,
הַמִּפְלָצוֹת זוֹקְפוֹת לוֹרְנֶטָה
וְלוֹחֲשׁוֹת כְּמוֹ נָחָשׁ:

אוֹמְרִים שֶׁהִיא יָפָה. – יָפָה הִיא?
– בְּעֶצֶם שׁוּם דָּבָר. כָּךְ סְתָם,
דֵּי נֶחְמָדָה. – מָה? נֶחְמָדָה הִיא?
– לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... אַף כִּי אָמְנָם...
בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ,
לֹא טוֹב שֶׁהוּא, לֹא רַע שֶׁהוּא,
אֲבָל כַּיּוֹם זֶה מַשֶּׁהוּ.
אַפָּהּ הוּא קְצָת גָּדוֹל שֶׁהוּא,
וְהִלּוּכָהּ קְצָת זוֹל שֶׁהוּא,
אַךְ אֵיזֶה גֶּבֶר כָּלְשֶׁהוּ
יָכוֹל אֶת זֶה לִסְבֹּל שֶׁהוּא.
וְאֵיזֶה כְּסִיל אַחֲרוֹן שֶׁהוּא
בְּאֵיזֶה שִׁגָּעוֹן שֶׁהוּא
יָכוֹל לִמְצֹא עוֹד אֵיכְשֶׁהוּ
גַּם בָּהּ דְּבַר-מָה מוֹשֵׁךְ שֶׁהוּא.
לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא,
וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ...
וּבְכָל זֹאת, יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!

דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים חָשְׁבוּ אֵי פַעַם:
הָאַהֲבָה הִיא הָעִקָּר.
בָּא זְמַן חָדָשׁ, הֻחְלַף הַטַּעַם,
הַגִּידוּ דַּי, זֶה מְיֻתָּר!

הָאַהֲבָה הִיא רַק שַׁרְשֶׁרֶת,
מִשְׁפָּט קָדוּם וְשֶׁקֶר מַר.
– נָכוֹן מְאוֹד. הִיא מְיֻתֶּרֶת
וְאֵין בָּהּ כְּלוּם, אֲבָל, מוּזָר...
בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ...
אוֹ טוֹב שֶׁהוּא, אוֹ רַע שֶׁהוּא...
אַךְ זֶה בְּכָל-זֹאת מַשֶּׁהוּ.
וְיַחַד עִם הַמַּשֶּׁהוּ
נָחוּץ רַק אֵיזֶה מִישֶׁהוּ,
שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁל מִישֶׁהוּ
אֶלָּא כֻּלּוֹ שֶׁלִּי שֶׁהוּא.
כִּי יֵשׁ בָּזֶה מִין סוֹד שֶׁהוּא,
וְאֵיזֶה עוֹד וְעוֹד שֶׁהוּא,
שֶׁכָּךְ, בְּלִי כָּל יְסוֹד שֶׁהוּא,
מַתְחִיל הַלֵּב לִרְקֹד שֶׁהוּא.
לֹא, אֵין פֹּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא,
אַךְ זֶה בְכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ...
אַךְ בְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ
כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!

אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם:
כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל...
אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת
וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל.

הִיסְטוֹרְיָה אֵין בָּהּ אַף כַּזֶּרֶת.
אֵין רְצִינוּת בָּהּ. אֵין מִשְׁקָל.
נָכוֹן מְאוֹד, אָדוֹן וּגְבֶרֶת,
לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... לֹא כְלוּם... אֲבָל...
בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ,
כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ...
שֶׁכְּלָל עוֹד לֹא הָיָה שֶׁהוּא
וְהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלָּה שֶׁהוּא.
כִּי יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה זִיק שֶׁהוּא,
שֶׁכְּלָל הוּא לֹא מַזִּיק שֶׁהוּא.
וְיֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה חֵן שֶׁהוּא,
שֶׁלְּאַחֶרֶת אֵין שֶׁהוּא...
כָּל צַר וּמַעֲצוֹר שֶׁהוּא
אוֹתָהּ לֹא יַעֲצֹר שֶׁהוּא,
כִּי אֵין כָּל פַּחַד. אֵיכְשֶׁהוּ
אֶצְלָהּ זֶה כְּבָר יֵלֵךְ שֶׁהוּא.
לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא...
וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ...
וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ
כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵשׁ!
אם לסלון נכנסת פתע
אישה יפה... אבל ממש,
המפלצות זוקפות לורנטה
ולוחשות כמו נחש:

- אומרים שהיא יפה. - יפה היא?
- בעצם שום דבר. כך סתם,
די נחמדה. - מה? נחמדה היא?
- לא, אין בה כלום... אף כי אמנם...
בכל זאת יש בה משהו,
כן, יש בה איזה משהו,
לא טוב שהוא, לא רע שהוא,
אבל כיום זה משהו.
אפה הוא קצת גדול שהוא,
והילוכה קצת זול שהוא,
אך איזה גבר כלשהו
יכול את זה לסבול שהוא.
ואיזה כסיל אחרון שהוא
באיזה שיגעון שהוא
יכול למצוא עוד אכשהו
גם בה דבר-מה מושך שהוא.
לא, אין בה כל ממש שהוא,
ובכל זואת, יש בה משהו...

דורות שלמים חשבו אי פעם:
האהבה היא העיקר.
בא זמן חדש, הוחלף הטעם,
הגידו די, זה מיותר!

האהבה היא רק שרשרת,
משפט קדום ושקר מר.
- נכון מאוד. היא מיותרת
ואין בה כלום, אבל, מוזר...
בכל זאת יש בה משהו,
כן, יש בה איזה משהו...
או טוב שהוא, או רע שהוא...
אך זה בכל-זואת משהו.
ויחד עם המשהו
נחוץ רק איזה מישהו,
שלא יהיה של מישהו
אלא כולו שלי שהוא.
כי יש בזה מין סוד שהוא,
ואיזה עוד ועוד שהוא,
שכך, בלי כל יסוד שהוא,
מתחיל הלב לרקוד שהוא.
לא, אין פה כל ממש שהוא,
אך זה בכל זאת משהו...

אומרים אנשי ירושלים:
כן, תל אביב, זה סתם גלגל...
אין פרופסורים בה כזיית
ונביאים אין בה בכלל.

הסטוריה אין בה אף כזרת.
אין רצינות בה. אין משקל.
נכון מאוד, אדון וגברת,
לוא, אין בה כלום... לוא כלום... אבל...
בכל זאת יש בה משהו,
כן, יש בה איזה משהו...
שכלל עוד לא היה שהוא
והוא כולו שלה שהוא.
כי יש בה איזה זיק שהוא,
שכלל הוא לוא מזיק שהוא.
ויש בה איזה חן שהוא,
שלאחרת אין שהוא...
כל צר ומעצור שהוא
אותה לא יעצור שהוא,
כי אין כל פחד. אכשהו
אצלה זה כבר ילך שהוא.
לא, אין בה כל ממש שהוא...
ובכל זאת יש בה משהו...
ובכל זאת יש בה משהו
כן, משהו,
משהו
משהו בה יש!


 פרטים נוספים


בית נוסף

[מתוך "פזמונים ושירי זמר ב'"
מאת נתן אלתרמן,
הוצ' הקיבוץ המאוחד]

אוֹמְרִים אִישִׁים פּוֹלִיטִיקָאִים:
נוּ, מַה זֶּה מְדִינָה עִבְרִית?
כְּבָר מְדִינוֹת יֵשׁ כְּמוֹ מַיִם...
לֹא מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד.
זֶהוּ מֻשָּׂג שֶׁכְּלוּם בּוֹ אַיִן.
מֻשָּׂג רָחוֹק מֵאִידֵאָל.
נָכוֹן מְאוֹד. נְכוֹנוֹתַיִם.
אֵין כְּלוּם בּוֹ בַּמֻּשָּׂג, אֲבָל...

בְּכָל זֹאת יֵשׁ בּוֹ מַשֶּׁהוּ...
כֵּן, יֵשׁ בּוֹ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ...
לֹא כְלוּם... אֲבָל עֻבְדָּה שֶׁהוּא
כְּבָר בָּאֲוִיר... אָה? מַשֶּׁהוּ...
וּבְלֵב כָּל יְהוּדִי שֶׁהוּא
נוֹתֵן זֶה אֵיזֶה "צִי" שֶׁהוּא
וּצְחוֹק שֶׁהוּא, וּבְכִי שֶׁהוּא
שֶׁלֹּא יָבִין סְתָם מִישֶׁהוּ.
כִּי יֵשׁ בּוֹ דְּבַר-מָה דַּק שֶׁהוּא,
אֲבָל כָּזֶה חָזָק שֶׁהוּא
מִכָּל סִפְרוֹן לָבָן שֶׁהוּא
וְטַנְק וְטוֹמִי-גָן שֶׁהוּא.
לֹא כְלוּם... לֹא כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא,
וּבְכָל זֹאת... יֵשׁ פֹּה מַשֶּׁהוּ.
הקלטה היסטורית
ביצוע: ג'ני לוביץ'
שנת הקלטה: 2.1949


הקלטות נוספות

פתיחה בנגן חיצוני

ביצוע: חוה אלברשטיין, שילה פרבר
עיבוד: חוה אלברשטיין, מאיה בלזיצמן, שילה פרבר
שנת הקלטה: 2010
נכלל בתקליטור: שילה פרבר שרה אלתרמן

צ'לו ושירה: מאיה בלזיצמן

על השיר

נכתב לתכנית מס' 8 של תיאטרון "לי-לה-לו", "בבקשה לשבת", בה ביצעה את השיר השחקנית והזמרת ג'ני לוביץ. בכורה: 14 בספטמבר 1946. 

ביצועים נוספים:


כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת evyatar@zemereshet.co.il.
תגיות

תל-אביב   תיאטרון ובמה   שירים קאנוניים  





© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם