הקטן
גופן
הגדל
גופן
שלום פוסטולסקי
מלחין
לידה: 24.2.1894
פטירה: 2.10.1949

ביוגרפיה

שלום פוסטולסקי / קומה אחא
מאמר מאת יוסף ספיבק

שלום פוסטולסקי נולד בפולין למשפחה חסידית. רק בגיל מבוגר יחסית החל ללמוד מוסיקה בקונסרבטוריון בוורשה אך לפני שסיים, עלה לארץ ישראל בשנת 1920. תחילה עבד בקבוצת עטרות ולאחר מכן, במלחמיה (הקרויה היום מנחמיה). משם עבר ל"גדוד העבודה" במגדל ועלה עם חברי ה"גדוד" לעין חרוד. בקיבוץ עבד בחקלאות והחל גם להלחין שירים. אחד משיריו, "השיבלים פנימה" למילותיו של לוי בן אמיתי מדגניה ב', הגיע לידי הפרופ. שלמה רוזובסקי שהיה אז אחד המוסיקאים החשובים בארץ והוא עודד אותו  להשתלם ולהמשיך ליצור. 

באותם ימים לא הביטו בעין יפה על עוסקים בתרבות ואמנות. עיקר ההערכה ניתנה לעובדים עבודה גופנית ופוסטולסקי נקרע בין החובה לעבודת האדמה לבין משיכתו למוסיקה. בכתב העת "תצליל" שיצא לאור בחיפה בשנת 1964 , קובץ ד' בעריכת משה גורלי, מובאת ביוגרפיה של פוסטולסקי כפי שהוא עצמו כתב: "...נולדתי בשדליץ בפולניה. בהיותי עדיין ילד רך עברו הורי לגור לאחוזתו של סבי מצד אבי... שם ביליתי את ימי הילדות. בזכרוני נחרת פלג זך עם קרקע בהיר הנראה לעין, הניגר בלב ערבות השחת באחוזתנו. שמה על יד הפלג מצאו אותי על פי רוב המחנך שלי כשנמלטתי מלימודי הטרדניים, יושב והוזה את הזיותי הילדותיים.

בהיותי בן שמונה עברו הורי לגור לרדזמין. אני זוכר שהיה ויכוח ביחס לכיוון החינוך שלי בין אבי שהיה מחסידי גור ואמי שהייתה חניכת הגמנזיום בשדליץ. כעבור זמן מתה עלי אמי מלידה קשה והחינוך העקרי שלי היה דתי מסורתי. לי היה קול יפה ונעים לשירה ואבי שהיה חובב ומעריץ שירה היה מזמין מדי פעם מזמרים ומנגנים לביתנו, מהעיירה וגם עוברי אורח. הם היו אוכלים ושותים אצלנו והיו שרים אתי פרקי שירה. אצל חזנים לא שרתי. אהבתי שירת בעלי תפילה. לא הייתה לי בכלל נטיה לשירת חזנים מודרניים. גם אחרי כן בחרתי לשמוע את החזנים על קרשי במה התיאטרלית ולא בבתי תפלה.

אבי היה נוהג לקחת אותי בנסעו להרבי מגור  ושמה התרשמתי מאד מהנגלה והנסתר כאחת. בעירנו היה פסנתר אחד שנגנה עליו בת אחד הפקידים. תחת החלון של אותו הפקיד הייתי בערבים יושב, בהיותי נער, ומקשיב לצלילים כמו שהייתי יושב ומקשיב להמית הפלג בימי ילדותי.

בתקופה ההיא הייתי מדי פעם בפעם מחבר מנגינות לתפילות ולזמירות ב'שטיבל' (בית תפלה לחסידים). בהיותי בן שש עשרה שמעתי בפעם הראשונה בורשה אופירה. המוסיקה הייתה של וגנר. ההתרשמות הייתה עצומה. כמעט הגעתי אז לידי טרוף. הפתאומיות של גלי צלילים לא ידועים לי עד הנה הדהימה אותי ושבועות הייתי מתהלך וטווה אימפרוביזציות בסגנון זה.

כעבור זמן בקרתי את הקוסרבטוריום בורשה. הספיציפיות שלי הייתה שכלול קול. אבל לא המשכתי יותר משנה אחת. אבי שחרד שלא אסור מדרך הישר, דרש ממני שאלון בבית ואשוב לצהרים הביתה (מעירנו הייתה שעה ורבע נסיעה לורשה).זה הקשה עלי עד מאד וגם לא היה פסנתר בבית לעשות השעורים. בשנה השניה אבי בכלל לא הסכים לשלם דמי למוד בעדי בקונסרבטוריום ובכאב לב הייתי מוכרח להסתלק משאיפתי האחת והיחידה שהייתה לי אז, לעסוק במוסיקה.

אחרי כן באה שורה של הרפתקאות קשות עד מאד. עברתי לגור בורשה. עסקתי זמן מה בכתיבת סקיצות ונובלות בעתונים הידישיים. אחרי כן נכנסתי ל'חלוץ'. עבדתי בהכשרה ובשנת 1920 באתי ארצה ואחרי שעבדתי בעטרות, לפני שנוסד המושב, שלושה חדשים, ובמנחמיה אצל אכר, חצי שנה, נכנסתי לגדוד העבודה בפתח תקוה ומשם עליתי לעין חרוד בראשית היווסדה. כאן אני חבר עד היום.

בערך לפני חמש שש שנים התחלתי שוב להתענין במוסיקה. התחלתי לחבר מנגינות ובאתי אז במגע עם רוזובסקי. אם כי מסיבות שונות ביחוד מסיבת העדרו מן הארץ, לא המשכתי אצלו הרבה זמן את הלמודים התיאורטיים. לעומת זה אפשר להגיד שהשפעתו עלי היתה גדולה עד מאד. שיחותיו על מוסיקה הפכו תמיד, בלי משים, להרצאות מלאות תוכן. המגע אתו עזר לי בהרבה להתוות את הדרך, בזמן הגשוש, ליצירה בסגנון העברי. אני מצפה עוד ליום שאוכל להמשיך ללמוד תורה מפיו. בערך לפני ארבע שנים לקחתי חופש לשנתיים להשתלמות במוסיקה. במשך הזמן הזה עסקתי עם א.ו.שטרנברג ואחרים בלמודים תיאורטיים לקומפוזיציה ולפני שנה וחצי שבתי לעין חרוד..."

מביוגרפיה זו עולה דמות של אדם מופנם וצנוע שאין בכוחו "לדחוף" את שיריו ולהפיצם בציבור. בענין זה יש לציין כי דרך הפצת שירים באותם ימים הייתה מפה לאוזן. לא היו אפילו ניצנים של מערכת תקשורת אשר עשויה הייתה לעזור בענין זה.

בעייתו העיקרית של פוסטולסקי הייתה החובה לאידיאל הציבורי לעומת החובה לעצמו. במכתב ביוגרפי ששלח לישראל שליטא, מחבר "המוסיקה היהודית ויוצריה", הוא מעלה ענין זה: "באופק הצר של האוהל והצריף לא היה מקום והד לפזמונים ולאלתורים שהיו חביבים עלי. לפיכך נתתי להם פורקן לרוב בין טרשי הסלעים, בשפולי הגלבוע בלכתי אחר המחרשה לבדי". החברה החלוצית לא הייתה סובלנית ביחס לאמנים ואנשי תרבות שנחשבו "גלותיים". פוסטולסקי, אף שתרם לקיבוץ מכשרונו המוסיקלי לא ראה עצמו מוסיקאי. "לפי בקשת הגננות הייתי מחבר לפעמים מנגינות לשירים בשביל ילדי הגן וכך יצאו לי מוניטין בעין חרוד כאיש שיש לו שייכות למוסיקה..." ! מה גדולה הייתה מידת צניעותו של האיש שלא רצה להתגדר בתואר "מלחין" או "מוסיקאי" ומתאר עצמו כמי שיש לו שייכות למוסיקה.

ענין המאבק הפנימי בין הצורך לעסוק באמנות ובין הגשמת האידיאל החלוצי הטריד כמעט את כל מי שרצה לעסוק באמנות כלשהי. אברהם שלונסקי למשל, שאף הוא היה בגדוד העבודה, הסתיר את יכולתו הספרותית והסתפק בפיזמונים קלים. במבוא לספר "מעגבניה עד סימפוניה  -  השירה הקלה של אברהם שלונסקי" כותבת המחברת חגית הלפרין: "נראה ששלונסקי בחר לכתוב 'שירי ליצנות' בזמן שהותו בגדוד, משום שרק כך יכול היה לתת בטוי 'לגיטימי' לכשרונו הפיוטי. אנשי הגדוד נהגו ללגלג על כל מה שנדף ממנו ריח של 'אינטליגנטיות', 'ספרות', או תרבות ונתנו הכשר רק לחרוזים שימושיים קלילים שמלאו תפקיד חברתי במסיבות ובחגיגות שונות". דוגמה נוספת לענין זה הוא המלחין יהודה שרת שהתלבט בין הצורך לעסוק במוסיקה ובין החובה לעבודה. בספר "יהודה שרת – גבור תרבות" מביא המחבר מוקי צור ספור מפיה של רינה שץ "כיצד היא כילדה, פגשה באחד הערבים את יהודה ליד מעין חרוד. היא באה למקום מידי יום כדי להביא פח מים לאוהל של אמא שלה. יום אחד כשעלתה עם פח מים מהמעין, פגשה את יהודה בוכה בכי גדול. היא הייתה אז בת חמש-שש  ולא ראתה מעולם איש כל כך מבוגר בוכה. כששאלה אותו למה הוא בוכה השיב לה כי איננו יכול לנגן, בגלל העבודה."

כפי שנאמר קודם לכן, נענה פוסטולסקי לבקשת הגננות לחבר עבורן שירי ילדים אך עם הזמן נטל חלק בטקסים ואירועים. סדר הפסח היה אחד האירועים החשובים בעין חרוד ולסדר זה חיבר פוסטולסקי את המוסיקה ומסדר פסח זה אנו שרים גם היום את "עבדים היינו" ורוקדים את "אשירה לאדוני". לחג העומר חיבר את "עומר עומר תבואה חדשה" ולחג הבכורים את "שיר תודה". ככל שהמשיך להלחין, חש כי השכלתו המוסיקלית אינה מספקת והוא חייב להוסיף ולהשתלם. באותם ימים לא ראה זאת הקיבוץ בעין יפה אך שוכנע לאור היבול המוסיקלי שהפך לחלק חשוב מההוויה החברתית-תרבותית בעין חרוד. פוסטולסקי יצא בשנת 1933 להשתלמות אצל מלחינים שונים ובעיקר אצל אריך וולטר שטרנברג (אביה של תמר אליגור) וחזר לקיבוץ לאחר שנתיים. בשנים שלאחר מכן התגלעו מחלוקות בין משפחתו של פוסטולסקי לבין הקיבוץ והא עזב ועבר למושב בית יצחק. שם לא זכה להיענות כמו בקיבוץ משום שחברי המושב שקועים היו בבעיותיהם האישיות ולא נתפנו לעסוק בתרבות בכלל ובמוסיקה בפרט. לאחר תשע שנים של בדידות חברתית ומוסיקלית, נפטר בגיל חמישים וחמש.

לאחר שעזב את הקיבוץ ועבר לבית יצחק, חיבר שירים שהיו מושרים בפי כל, בעיקר בשנות השלושים והארבעים. ביניהם: "לילה פלא" (אלף לילה ועוד לילה), "עולים" (בחשאי ספינה גוששת), אך הידוע מכולם הוא "קומה אחא". השיר חובר בסוף שנות העשרים והתפרסם מייד בכל הארץ ואף הגיע לברית המועצות ושם אומץ כשיר רוסי. (תרומה צנועה משלנו עבור כל השירים הרוסיים שאנו אימצנו)

סגנונו המוסיקלי של פוסטולסקי הוא ללא ספק סגנון ישראלי ובזאת מצטרף הוא לידידיה אדמון, עמנואל עמירן ומרדכי זעירא. עופר טוריאל, בעבודה לקבלת תואר שני באוניברסיטת תל אביב ושמה "תבניות מלודיות בלחניו של שלום פוסטולסקי" גילה כי טעמי המקרא שמשו מקור עיקרי ליצירתו המוסיקלית וטעמים אלה מקורם במזרח ואליו גם חזרו. פוסטולסקי עצמו הציג את גישתו לסגנון הכתיבה שלו: "הזמר הארץ-ישראלי החדש, שורשיו יכולים שיהיו נעוצים בשיר העממי-יהודי של אחת מארצות הגולה, אשר בה נמצא קיבוץ גדול של יהודים זה כמה דורות. אחת היא, אם גלות פולין היא זו או גלות תימן. כן יתכן כי כי המנגינה תישא בתוכה הדים מהוד קדומים אשר ב"טעמי המקרא", לפי המקובל בגלות זו או אחרת. אבל הזמר החדש צריך שיהיה לו הלבוש, המחלצות של ההווי הארץ-ישראלי החדש. הוא צריך לשמש בטוי לחדוות או לכאב היצירה של תקופה מסויימת בבניינה של הארץ המתחדשת. לפיכך, אדם המעורה בארץ ובבניינה, קשה לו לשמוע את השיר הגלותי – אם מפולין ואם מתימן ופרס – בערטילאוּתוֹ הגלותית, שלא שוזרה בה הנימה של ההווי החדש שלנו".

יש לתהות מדוע נדחק פוסטולסקי לקרן זוית לעומת מלחינים אחרים שנזכרו קודם לכן וגם אחרים. נראה שצניעותו המופלגת, העדר מרפקים וריחוקו ממרכזי התרבות בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים, גרמו לכך ששמו לא הלך לפניו במידה מספקת. עיון בשיריו מראה מלחין שורשי, בעל אחידות סגנונית ואי נכונות להתפשר עם טעם הציבור.


האזינו לשירי שלום פוסטולסקי ברדיו זמרשת
שירים באתר