דוליצקי נולד בביאליסטוק בשנת 1856 ונפטר בארצות הברית בשנת 1931. בילדותו, זכה לחינוך דתי שמרני, אולם בגיל 19 התמרד: הוא פרסם פואמה בה העביר ביקורת לגלגנית אל אורחות חייהם של החסידים. מקורבו, הסופר העברי פרץ סמולנסקין, הוציא לאור את היצירה.

בהיותו בן 25, היה עד ראייה לפוגרומים שנערכו ביהודים בשנת 1881, ואשר בסיפורת היהודית קיבלו את הכינוי :סופות בנגב". בעקבות הפוגרומים האכזריים, הצטרף לתנועת "חיבת ציון" והחל לחבר שירים ציוניים בסגנון הרומנטי שהיה מקובל אז. הוא זכה להערכה בקרב משכילים ואנשי הספרות ברחבי אירופה, כסופר וכמשורר עברי.

בעקבות גירוש היהודים ממוסקבה בשנת 1892 החליט דוליצקי להגר לארצות הברית. המשורר היהודי הנודע יהודה לייב גורדון כתב לו שיר פרידה ערב צאתו לארצות הברית, וציין כי הוא רואה בו את ממשיכו בשירה העברית ("הא לך עטי, עלה רש מקומי"). כאשר באו אליו בטענות מדוע לא עלה לארץ ישראל, השיב מחבר "ציון תמתי, ציון חמדתי" בבדיחות כי אינו יכול לחיות "ללא הגעגועים לציון".

סופו היה טראגי. בארצות הברית לא מצא אפשרות קיום מכתיבה בעברית והחל לכתוב ביידיש, אך ללא הצלחה. בשנותיו האחרונות חי בלוס אנג'לס, חיים עלובים. הוא מצא את פרנסתו הדלה כמורה וכרוכל מדלת אל דלת. לבסוף, נשכח מכל.

האוניברסיטה העברית מחלקת מדי שנה פרס לכתיבה יוצרת על שמו של מנחם מנדל דוליצקי‏.

עיון בשיריו הנשכחים, שניתן למצוא אותם באתר של "פרויקט בן יהודה", מגלים מכמן של שירה טהורה ותמימה, המזכירה במעט את שירת ספרד בעידן תור הזהב. קובץ שיריו, שמזוגה בהן אהבת מולדת, עתידים להיות מקור נפלא למחברי לחנים.

(תודה לגדעון רוזנבלום על עריכת הערך)