הקטן
גופן
הגדל
גופן
צפירה, ברכה

הפולמוס - מזרח ומערב בזמרתה של צפירה

באיחוד מוסיקת המזרח בזו של המערב קיימת בעיה, אותה הסבירה המוסיקאית דורה רוזוליו במאמר שכתבה אודות צפירה: "המוסיקה המזרחית נשארת בתחום חד-הקוליות, והיקף צלילים מוגבל, אולם מתפתחת לצד גיוון הצליל העדין והדקיק, באופן שכתב התווים המערבי הרגיל איננו מסוגל כלל לקבוע את הבדלי הגובה של הצלילים: ומכאן שמסורת הניגונים נשארת מדור לדור במסגרת של 'תורה שבעל פה'" (*1). כלומר, הלחן המזרחי יישמע אחרת, ויאבד מאופיו, ואת הדקויות שבו, כאשר יושמע בטכניקה המערבית, שאיננה מכירה, ואיננה יכולה להשמיע חלק מהצלילים המצויים בו. הטכניקה המערבית במקרה זה הייתה בתחילה - עיבודיו של נרדי לליווי הפסנתר [כלי נגינה בעל מרווחים בלתי משתנים], ובשנים מאוחרות יותר - עיבודים של מלחינים אחרים לכלי נגינה שונים, או תזמורת.

פאול בן-חיים ציין, שלעתים נתקל בקושי רב ברישום המנגינות ששרה לפניו צפירה. הקושי נבע מהמרווחים הבלתי-מושווים שהיא שרה, וכן משום שבמקומות מסויימים היה הלחן חופשי לחלוטין מבחינת המשקל,  ועשיר בסלסולים. בנוסף לבעיה המוסיקאלית הטכנית, התגלו בעיות נוספות - חוסר המוכנות של המבקרים בעלי החינוך המערבי, שלא היו להם עדיין היכולת ואמות המידה המאפשרות להעריך אומנות שאיננה מערבית; וכן חסרה הייתה פתיחות מצידם, ומצד חלק מהקהל יליד המערב, ליצירה מסוג חדש, זר לאוזן, שכמותו לא שמעו קודם לכן. פולמוס פרץ ביניהם סביב צפירה, נרדי, והזמר המזרחי בכלל. האומנות שהציגו השניים לא היתה "פולקלור טהור" כפי שהיו רגילים אליו, ומאידך היא גם לא נשמעה כפי שהייתה אמורה להישמע על פי המסורת האומנותית המערבית המקובלת. חילוקי הדעות בין המבקרים לא פגעו בפופולריות של הקונצרטים. אדרבא; הקהל נהר בהמוניו, קנה כרטיסים ומילא את האולמות (*2).  
       
מבקר המוסיקה, הפרופ' דוד שור, פסל לא רק את הופעת הבכורה של צפירה ונרדי בישראל, אלא גם את סגנון הזמרה המזרחית עצמו! לא רק שאין לזמרת הזו קול, כתב בביקורתו, אלא ש"גם המעט שישנו יוצא פגום ע"י סגנון הזמרה האופייני לשירי תימן, ספרד, ערב וכו'". ביקורתו הדיפה ריח עז של התנשאות "מערבית" כלפי הפולקלור המוסיקאלי המזרחי, ושני האומנים שהעזו להציגו לפני הקהל הישראלי. גם נרדי לא יצא נקי מתחת עטו: "אין הוא רשאי להיקרא קומפוזיטור ארץ ישראלי" קבע הפרופסור שור. "המוסיקה, כמוה כאין"... "הוא לא לקח כלום מהארץ, ולפי שעה גם לא נתן לה כלום", אם כי, הודה המבקר, "שירים אחדים הם יפים בהחלט" (*3). עם קביעות קטלניות מהסוג שנכתב בביקורתו, חייב היה אותו מבקר להסביר, מה הייתה סיבת הצלחתה של צפירה באירופה, ואכן, הוא מצא שני גורמים להצלחה: "תשעה קבין מן ההצלחה שנחלו האומנים הצעירים יש לזקוף לא לזכותם, אלא לזכותה של ארץ ישראל. כל אשר החזיר לה את עטרת הזוהר והסב אליה את התעניינותו המיוחדת של העולם כולו, ושל היהודי בפרט -  הוא הוא שגרם להצלחת שני האומנים. אולם אין ללכת שולל אחרי הנצחון. נראה לי כי נכנסים אנו לתקופה של ניצול הארץ". גורם אחר ל"שלושת רבעי הצלחתה" הוא זקף לתיאטרליות שליוותה את שירתה - תאורה, תלבושות, תנועות וכו', "ולא לזכות המוסיקה". עם כל זאת הוא הודה שברכה צפירה היא בלי ספק מחוננת, ואף שיבח את הופעתה התיאטרלית, ואת יכולתה לקלוט שירים ולהביעם. ייתכן שהשתלחותו בשני האומנים נגרמה לא רק בגלל חוסר ידע, או דעות קדומות שהיו לו, אלא גם בעקבות הכרזה יומרנית של צפירה עצמה, בראיון עם עתונאי [המצוטטת בביקורתו], שקבעה כי "איש מבין הקומפוזיטורים בא"י לא חדר לעומק מהותה של המוסיקה הא"יית, ורק נחום נרדי לבדו הגיע למדרגה זו". תגובתו של ד.שור הייתה כי "רק בעבודה רצינית ומתמדת בשדה מדע המוסיקה, בלימוד הפולקלור הארץ-ישראלי, ביחס של מסירות נפש לאומנות, אפשר לזכות בתואר של קומפוזיטור ארץ-ישראלי" (*4).

ארבעה ימים לאחר פרסום דבריו החריפים של ד.שור, פרסם 'דבר' תגובה מתונה יותר, מתנשאת ומדריכה כאחת, שהכירה אומנם בכשרונות הפוטנציאליים של "המזמרת צפירה", "שאף על פי שכל ימיה חייה התגוללה במשכנות הדלות של העדה התימנית, קננה בנשמתה ציפור מרננת". אומנם, הודה כותב התגובה, מקורותיה של הזמרת היו אוצר של כוחות יצירה "בלתי ידועים לנו, יהודי אירופה". מכל מקום, הוא לא מצא עמקות או מאמצי יצירה בזמרתה, וניבא לה שחורות, אם לא תתפתח ותלמד. "וחבל על האי שופרא" הוא כותב, "ניצוץ עילאי זה, שהתלקח בשוק החיים. בלי עמקות ומאמצי יצירה, בלי התפתחות ולימוד - אין תקווה לעלייה אמיתית. התנוונות מוכרחה לבוא, אם לא תדע להתגבר על השאיפה לפרסום ולמחיאת כפיים" (*5). שני המבקרים הניחו שהמוסיקה שהציגו צפירה ונרדי, היא חסרת עומק ויצירה, כל עוד לא נרכש הידע הנכון, זה של המוסיקה המערבית דווקא.

דברים חיוביים ביותר, המסתיימים בקריאה לציבור לקבל את האומנות החדשה שנוצרה בארץ, נשמעו מעל גבי אותו עיתון. "מי יתן וידעו צפירה ונרדי להתגבר על אדישות הציבור לכל דבר אומנות הנוצר בארץ. מי יתן ויצליחו!... ברכה צפירה איננה שרה בלבד - היא גם משחקת את השיר, ולא רק משחקת - חיה", כותב העיתון ומוסיף: "חן מיוחד נסוך בתנועותיה; חמימות ילדותית וצניעות אצילה. יודעת היא לקלוט גוני גוונים של שירי מזרח, ולהגיש את היפה והנאצל שבהם, מבלי להיגרר אחרי אפקטים זולים של "מזרח" שבלוני". הוא גם משבח את נרדי שחיבר, עיבד והתאים את השירים, ואת השניים שלא פוסקים לחפש,לנסות ולחדש (*6).   העיתונאי לאני, שיצא אף הוא נגד הביקורת הקיצונית, ביקש את סליחת המבקרים "המובהקים", וסיפר שביקר בקונצרט של ברכה צפירה ונחום נרדי ונהנה מאד! תמונות ההווי שצפירה מעלה בזמרתה היו לדבריו - "כליל השלמות" (*7). הסופר יהודה בורלא, בן למשפחה ספרדית, הצטרף לפולמוס מעל דפי עיתון 'הארץ', ובמאמר פיוטי, כדרכו של סופר, הרעיף שבחים על הופעתה. "אין כאן שירה או זמרה בלבד, אלא מפעם לפעם מתגלה ברכה צפירה כאומן בעל יכולת להאיר לפנינו פינות הווי של שבטי ישראל פזורים... וכמה רוח וכמה אור וכמה רומנטיקה יודעת היא להאציל על זמרה עממית זו... דולה ממעמקים את כל הרוך והחמדה, הגעגועים והכיסופים אשר בשירים העממיים... בני התפוצות השונות, הרגילים בעיקר בזמרה אירופית, נרתקים ונצמדים בכל זאת אל זמרתה. הקהל מרגיש... וכל עצמותיו תאמרנה: אכן יש יצירה בבמה הזאת" (*8).        

בדברים נגד המבקרים המערביים שאינם רגילים לזמרה מזרחית, יצא חיים ויינר, גם הוא מעל דפי 'הארץ'. הוא דיבר על שתי סכנות מנוגדות בביקורת. מצד אחד - המבקר הנתקל באומן או ביצירה אקזוטית, חדשה עבורו, עלול להתלהב יתר על המידה, ולשבח את מה שראה, גם אם היה הדבר בינוני לחלוטין, ומאידך - אם טעמו אינו מפותח מספיק, הוא עלול להישאר אדיש ליצירות שראה ושמע, כיון שהן נראות או נשמעות לו כמונוטוניות. הוא הציע למבקרים מסוג זה לרסן את דבריהם עד שיתרגלו לתרבות החדשה הנחשפת לפניהם. באשר לצפירה ונרדי, הוא הוסיף: "...אחרי התבוננות רבה והשוואה למזמרים אחרים מסוג זה, יהודים וערבים, באתי לידי החלטה, שחטא שאין לו כפרה הוא בהזנחת שני אומנים בעלי כשרונות כצפירה ונרדי, בלי עידוד ממשי מצד הקהל והביקורת" (*9).

הביקורת נגד התופעה החדשה של ברכה צפירה ונרדי, נמשכה עד 1935. התרשמות שלילית ביותר מקונצרט של ברכה צפירה בירושלים, יצאה מתחת עטה של עליזה יעקובסון: "...המזרחיות שבה מפוקפקת היא, ויש בה מנה גדושה של פאריסאיות. אין בהצגותיה שום שאיפה לאומנות מושלמת, ונודף מהן ריחו של קברט. מזמרת עם תימנית הפכה ברכה צפירה להיות רקדנית שבבתי שעשועים". השירה, היא מציינת, "נעדרת ההתפרצות הספונטאנית, ובקול חסרה החמימות והנפשיות" (*10). בו זמנית, שיבח ה'פלסטיין פוסט' את הקונצרט בירושלים, את צפירה כזמרת וכשחקנית, ואת הרפרטואר שלה, במיוחד את המוסיקה היהודית התימנית. זוהי מוסיקה מקורית, כתב העיתון, קרובה יותר במהותה למוסיקה היהודית העתיקה, ואיננה כמו המוסיקה היהודית מרוסיה או מפולניה, שלדעתו, היתה בעצם מוסיקה רוסית או פולנית, שאליה יצקו "חבית דמעות יהודיות" (*11).

המפנה בהערכת אומנותה של צפירה חל ב-1936, לאחר שהיא ונרדי הוזמנו להופיע בקונצרט, בשידור הבכורה של 'תחנת שירות השידור של פלסתינה'. התחנה נחנכה ב-30 במרץ של אותה שנה, ומאוחר יותר היא נקראה 'קול ירושלים'. היא שידרה מרמאללה בשלוש שפות: אנגלית, ערבית ועברית, והאולפנים היו במלון 'פאלאס' בירושלים. "הייתה התרגשות עצומה בארץ לשמוע את הקול המופץ. זה היה בלתי נתפס", סיפר איש הרדיו יואל רקם. לרוב האנשים לא היה רדיו, והם האזינו לו ליד חלונות שמהם בקעו קולות השידור, או ליד חנויות בהן היה מכשיר כזה. משעות אחר הצהרים התאספו אנשים, והמתינו לפתיחת השידורים. השעה העברית נפתחה בשירי 'תהילים' מפי החזן הישראלי ויטוריו ויינברג בליווי הפסנתרן אריה זקס, אחריו הופיעה שחקנית 'הבימה'  חנה רובינא בקריאת 'מגילת האש'; ולאחר הפסקה לצורך שידורים בשפה הערבית, הופיעה ברכה צפירה בליווי נרדי, בתכנית של "זמירות תימן". השיר העברי הראשון שפתח את התכנית היה השיר 'אלוהים אשאלה' [מילים - יוסף בן ישראל]. היא שרה גם את 'קריה יפהפיה' [מילים - ר' זכריה אלצ'אהרי] ו'איומה המשי' [מילים - ר' שלום שבזי] (*12). במקום לציין את שמות המשוררים התימנים, או, לחלופין, אם הם לא היו ידועים לעורך התכנית - לומר שהם מאת משוררים תימנים אנונימים, טעה העורך וקבע, שהשירים היו של משוררי ספרד - יהודה הלוי ואבן גבירול. הטעות נשמעה ברחבי הארץ, ועיתונאי 'דבר' ששמע את הדברים ברדיו, חיזק אותה, בהודיעו בכותרת משנה חגיגית, שהתכנית כללה "זמירות משוררי תימן וספרד" (*13). חוסר הדיוק והעדר הידע אודות שירת תימן מצד הנוגעים בדבר, ננזפו בתגובה הולמת שכתב העיתונאי התימני שלום לוי נחום. מאותם שידורים לא נותרו הקלטות. הסגנון החדש של הזמר העברי נעשה לעובדה מוגמרת, שקיבלה גושפנקא מגבוה, ומאז אותו שידור היסטורי, היו הביקורות על צפירה הוגנות ועניניות יותר. בכל זאת, בסוף שנות השלושים וגם בשנות הארבעים עדיין נשמעו קולות שהתנגדו למוסיקה שמוצאה ממסורות המזרח. "השירים  ממסורות אלה אינם מתאימים לליווי של תזמורת", או - "מה שחסר במוסיקה המזרחית הוא גוון הצבעים המפיג את המונוטוניות", פסקו המתלוננים (ר' להלן).

 



*1.  'דבר הפועלת',24 ביוני, 1940
*2. מחיר כרטיס ב-1932 נע בין 36 ל-125 מיל לקונצרט, כאשר השכר היומי של פועל פשוט היה 350 מיל
*3. 'דבר' 20 באוקטובר, 1930
*4. שם
*5. בחתימת ב.פ, 'דבר', 24 באוקטובר, 1930
*6. בחתימת ר.ל, 'דבר', 19 בינואר, 1932
*7. 'הארץ', 4 בפברואר, 1932
*8. שם, 11 במרץ, 1932
*9. שם, 9 ביוני, 1933
*10. 'דבר', 15 בפברואר, 1935
*11. 'פלסטיין פוסט', 29 בינואר, 1935
*12. אחת מעובדות התחנה זכרה גם את 'למדבר שאנו', שיר של אלכסנדר פן שהותאם לו לחן בדווי, ואיננו שיר של משוררי תימן; לכן אין להניח שהיה כלול בתכנית של אותו יום היסטורי דווקא, אלא שודר בהזדמנות אחרת.  ר' גם א.בהט, אתר 'הזמנה לפיוט', יחיאל עדאקי
*13. 'דבר', 31 במרץ, 1936


<< לפרק הקודם לדף הראשי של ברכה צפירה לפרק הבא >>