הרבה ממה שידוע לנו על שירי-עם בכלל, ועל שלנו בפרט, הוא תולדת עבודתם המחקרית של אתנומוזיקולוגים (כלומר מוזיקולוגים המתמחים בחקר מוזיקות אתניות). למרות זאת, רק לעתים רחוקות מופנה תשומת לבנו לחוקרים ומניעיהם. מקובל להניח שעמדתו האובייקטיבית וחסרת הפניות של כל חוקר אקדמי באשר הוא הנהּ בסיס הכרחי ומובן מאליו לעבודתו. אולם האם עמדה כזו אכן אפשרית? מה קורה, למשל, כאשר האתנומוזיקולוג חוקר את המוצרים המוזיקליים של תרבותו שלו, בה יש לו מעורבות רגשית ואידיאולוגית מובנה?
המצאת ריקודי-העם הישראליים (בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20) הובילה לצורך לגבש נוהלי ליווי מוזיקלי לריקודים. זו, כמובן, נקודת הקשר לשירים העבריים שללחניהם חוברו ונרקדו הריקודים. פרופ' בורשטין מתרכז במאמר זה בפועלה של פרופ' גרזון-קיוי, אתנומוזיקולוגית ישראלית נודעת, שעקב הנסיבות ההיסטוריות מצאה את עצמה לא רק חוקרת את התופעה "מבחוץ", אלא גם מעורבת בה ומשפיעה עליה "מבפנים".
המאמר הופיע ב-2016 בכתב-העת המקוון של האיגוד הישראלי למוזיקולוגיה, "מנעד". המאמר נכתב ופורסם באנגלית בלבד.