החל מראשית ההתיישבות, עוד לפני שנבנו הבתים הראשונים וניטעו המטעים הראשונים, כבר נולדו השירים הראשונים. למרות שלחלק גדול מהשירים לא נכתבו לחנים מקוריים אלא לחניהם נשאלו משירים קיימים, היו אלה שירים חדשים, בעברית, שירים שתאמו את האידיאולוגיה של לידת האומה החדשה וביטאו את תחושת השליחות והמודעות למעמד ההיסטורי שאפיינה את עולי העליות הראשונות. התרבות המוסיקלית הזאת, שנולדה במושבות העלייה הראשונה והמשיכה להתפתח ביישוב לאחר מכן, נועדה מלכתחילה להוות תחליף לרפרטואר של שירי-עם (שמתגבש ומתפתח במשך דורות רבים בדרך כלל אצל עמים אחרים), כחלק מאידיאולוגיה מוצהרת של להפוך לעם ככל העמים ולברוא תרבות עברית חדשה לשם כך. למרות הבדלים ידועים בין תרבויות, שני ז'אנרים משותפים לחלק גדול של תרבויות מוסיקליות עממיות: שירי ערש ושירי אהבה. ואכן, בין שירי העליות הראשונות ניתן למצוא לא מעט שירי ערש. אמנם, לרבים משירי הערש מתווסף מטען אידיאולוגי (למשל, ב"שיר ערש" הידוע של טשרניחובסקי המתחיל במילים "ניטשו צללים" מופיעות שורות המדברות על גאווה וחזון לאומיים "... עודך נער, תגדל, תדע: גדולות עמך פעל. אז תבינה נצורות יפעל, עת שמשנו יעל"), אך אין עובדה זו מוציאה אותם מכלל הז'אנר של שירי הערש.
לעומת זאת, למרות שהעליות מראשית ההתיישבות ב-1882 ועד קום המדינה הותירו אחריהן רפרטואר שירים עשיר, למרות שאנו מוצאים מוסיקה ושירה כמעט בכל הזדמנות בה מתכנסים העולים יחד, הן באירועים גדולים כמו חתונה, חגיגה או עלייה על הקרקע, והן ביום יום כמו בהליכה לעבודה ובשיבה ממנה או סתם כבילוי ערב, כאירוע ספונטני, מתוכנן או בידור תמורת כסף, בין אם השירים היו מקוריים, מתורגמים או נוצרו כתוצאה מהלבשת טקסטים מקוריים על לחנים קיימים, ניתן למצוא ברפרטואר זה מעט מאד שירי אהבה "פרופר". זה לא שנושא האהבה נבצר לגמרי מרפרטואר השירים של התקופה הנדונה; אלא שלנושא זה מתלווים בדרך כלל היבטים נוספים.אני מבקשת לבחון כיצד בא לידי ביטוי נושא האהבה בזמר העברי המוקדם ולמה דווקא כך ולא אחרת.
כידוע, ניתן לחלק את כל המוסיקה הפופולרית שנוצרה בארץ עד קום המדינה לשלוש חטיבות מרכזיות:
- שירי שתי העליות הראשונות אז נכתבו מעט מאד לחנים מקוריים, ורוב השירים נוצרו באמצעות "הלבשה" של טקסט עברי על לחן ידוע. בתקופה זו לא זו בלבד שנכתבו מעט מאד לחנים מקוריים, אלא שכל הסוגייה של יצירת סגנון מוסיקלי ארצישראלי לאומי עדיין לא עולה לדיון.
- שיריהם של מלחינים ילידי הארץ (למרות שרובם לא נולדו בארץ בפועל) כגון מתתיהו שלם, מרדכי זעירא, ידידיה אדמון ואחרים, שהופיעו החל מהעלייה השלישית ושדגלו במוצהר באידיאולוגיה של בריאת סגנון מוסיקלי ארצישראלי לאומי חדש בו ישולבו בצורה זו או אחרת אלמנטים מוסיקליים אירופיים ומזרחיים, יחד עם טקסטים שיתנו ביטוי למתרחש בארץ. חטיבה זו כוללת בעיקר לחנים מקוריים.
- מוסיקה פופולרית עירונית מסחרית שרובה נוצרה ונצרכה בעיר תל אביב. חטיבה זו כוללת הן שירים מקוריים, הן שירים מתורגמים, והן שירים שנוצרו באמצעות הלבשת טקסט חדש על לחן קיים וידוע.
אנחנו נעבור בקצרה על כל אחת מהחטיבות הללו ונראה כיצד בה לידי ביטוי נושא האהבה בכל אחת מהן.
חיפשתי שירי אהבה בין שירי העלייה הראשונה והשנייה. שיר שמבטא רגשות כמו כמיהה, ערגה, געגועים, רוך, לא שיר לכת, לא שיר שמלווה את הפועלים והאיכרים בזמן העבודה, אלא שיר איטי, רומנטי, משתפך. השיר הקרוב יותר לתיאור הזה שמצאתי היה שיר מתקופת העלייה הראשונה "שם במקום ארזים". זהו שיר איטי המבטא בדיוק את הרגשות שתיארתי, אלא שרגשות אלה מופנים כלפי המולדת, כלפי ארץ-ישראל: "אך בציון נשאר לעולמי עד הלב". "שם במקום ארזים" הוא שיר גרמני משנת 1890[1] ששמו ""Dort wo die Zeder שתורגם לעברית. את השיר בגרמנית כתב ד"ר יצחק פלד (1862 – 1922), וידוע על מספר תרגומים שלו לעברית (נ. רוזנבלום, ש"ז גוטמן, פ. קפלן). את התרגום שאנחנו מכירים כיום עשה לייב יפה. השיר זכה לפרסום רב, הן בגרסתו הגרמנית והן בגרסתו העברית. בעיתון השקפה משנת 1902 מסופר ששרו את השיר הזה בטיול בית ספר.[2] נתיבה בן יהודה בספרה אוטוביוגרפיה בשיר ובזמר מספרת ש"... את השיר הזה תמיד שרו בגימנסיה "הרצליה", מהמחזור הראשון".[3] השיר שימש מען המנון של הסתדרות הסטודנטים הציוניים והסתדרות הנוער הציוני, שרו אותו מעל בימת הקונגרס הציוני הראשון – היה זה שיר פופולרי מאד, והוא איננו שיר לכת או שיר עבודה. זהו שיר געגועים לארץ המכבים, ארץ הארזים והירדן, או בקיצור – שיר אהבה למולדת. המולדת המצטיירת בשיר הזה איננה מולדת ממשית, אלא ארץ רחוקה, אוטופית, נכספת, והיחס אליה בהתאם – כאל אהובה רחוקה.
ובאמת, טקסטים רבים של שירי העלייה הראשונה והשנייה מתאפיינים ברגשות האלה של כמיהה, כיסופים, געגועים ואהבה – אבל לא לאישה, אלא למולדת, כאשר היחס אל המולדת הוא כאל אישה אהובה. מדוע לא נוצרו שירי אהבה "נטו" בתקופת העלייה הראשונה והשנייה? שירים רומנטיים. מה גם שאנחנו יודעים שחלק גדול מהשירים תורגמו מרוסית והרבה לחנים נלקחו משירים רוסיים. אבל בעיקר משירים רוסיים מהפכניים, ולא, למשל, מהרפרטואר העשיר של רומנסות רוסיות נוגות שאין שום ספק שהעולים הראשונים הכירו אותם. למה? הרי בצד בניין הארץ, חזון, אידיאולוגיה, הגשמה אנשים התאהבו, התחתנו והולידו ילדים.
את התשובה לכך אנו מוצאים באידיאולוגיה שליוותה את מתיישבי העלייה הראשונה והשנייה. רבות נכתב אודות אותה דמות של האדם החדש שאמור היה לבוא לעולם כתוצאה מהמהפכה הציונית: העברי החדש. העברי החדש הזה, או החלוץ, התאפיין במספר תכונות ידוע:
א. אידיאליסט
ב. מהפכן
ג. איכר
ד. חייל
ה. שוחר תרבות
ו. דבק בקוצה
ז. דובר עברית
ח. בז למותרות ולענוגות החיים או לכל דבר אחר העשוי להסיטו מדרכו
ט. מתנגד לכל דבר שהוא "גלותי" בעיניו
האידיאולוגיה הזו של בריאת האדם היהודי החדש חלחלה עמוק לתוך כל תחומי החיים, וכך גם השירים הראשונים לא רק נתנו ביטוי לדימוי זה, אלא אף חיזקו והפיצו אותו.
החל מתחילת ההתיישבות ממש היו ניצנים של שלטון עצמי בקרב העולים. כל מושבה התנהלה כגוף אוטונומי בלתי תלוי בגורמים חיצוניים. הגוף המנהל הייתה האסיפה הכללית. מתוכה נבחר הועד, ששימש גם רשות מחוקקת, גם רשות מבצעת וגם רשות שופטת. הסמכויות של הוועד הקיפו את כל תחומי החיים במושבה, החל מחיי התרבות וכלה בלבוש נאות. מעיון במקורות התקופה, לפעמים נדמה שהמושג "חיים פרטיים" לא היה קיים. הוועד היה מעורב בפרטי פרטים של כל מה שקורה במושבה. הוועד גם הוציא תקנות. לפנינו סעיף ל"ה מתוך התקנות של הוועד בראשון לציון משנת 1882:
"ל"ה. בני המושבה מחויבים להשתדל בכל יכולתם להרחיק את בגדי המשי וכל מיני תכשיטים, אפילו בימי שבתות ובימים טובים, וכל הלוקסוס והמותרות המכלים ממונם של ישראל".[5]
סעיף דומה היה גם בתקנות ראש פינה ומושבות אחרות. סעיף זה מהתקנות של ראשון לציון הנו פן נוסף של הסעיף "בז למותרות ולתענוגות החיים או לכל דבר אחר העשוי להסיטו מדרכו" שאפיין את העברי החדש. דהיינו, האדם החדש, החלוץ, האיכר, הלוחם ובונה הארץ אמור להיות מסור לעניין הלאומי ואיננו מוצא עניין ב"תענוגות" או "מותרות" כולל שירי אהבה. התקנות של המושבות הראשונות לא היו סתם ספר חוקים רשמי, אלא היוו נסיון לעצב את כל תחומי החיים בקהילה החדשה. לתקנות הייתה השפעה גדולה הן משום שהוועד היה למעשה ממשלה קטנה שצוויה מחייבים את כל התושבים, הן משום שהוועד ראה עצמו רשאי ואף חייב להיות מעורב בכל מה שקורה במושבה, והן משום שהחיים במושבות הראשונות היו חיים צפופים, ציבוריים וקהילתיים
האידיאולוגיה הציונית בתקופת שתי העליות הראשונות, שהתקנות היו אחד מביטוייה, עיצבה נורמות. חזון, בניין, הקרבה, שיתוף פעולה נתפסו כחיוביים. תענוגות כולל רגשות בורגניים כמו אהבה לא התאימו לחלוץ העברי. אולם, רגשות האהבה, בגלל היותם חלק בלתי נפרד מכל הווייה אנושית בכל תרבות, היו צריכים למצוא את ביטויים, ועל כן, הופנו כלפי המולדת שם יכלו למצוא את הביטוי ה"לגיטימי" יותר שלהם.
מהעלייה השלישית ואילך הופיע בארץ דור חדש של מלחינים. למרות שרובם לא נולדו בארץ, נהוג לכנות אותם מלחינים ילידי הארץ משום שעם הופעתם חל שינוי משמעותי בדרכו של הזמר העברי. בין אלה נמנים, בין היתר, יואל אנגל, מרדכי זעירא, דניאל סמבורסקי, ידידיה אדמון, דוד זהבי, מתתיהו שלם. חלקם הגדול היו מלחיני הקיבוצים, ובאופן כללי ייצגו מלחינים אלה את הסקטור ההתיישבותי. מבחינת דרכו של הזמר העברי, תרמו מלחינים אלה שתי תרומות חשובות:
א. הם העמידו דור של מלחינים שזה היה העיסוק העיקרי או המקצוע שלהם, להבדיל מהתקופה הקודמת שבה המושג "מלחין מקצועי" כמעט ולא היה קיים.
ב. הם פתחו עידן חדש במוסיקה הישראלית בכך שהחלו לחפש, במוצהר, סגנון לאומי ישראלי ייחודי, סגנון שיהיה מורכב משילובים כאלה ואחרים של מוטיבים רוסיים, מוטיבים חסידיים ופיוטים ששמעו בבתי הכנסת בגולה, ומוטיבים "מקומיים", קרי סגנון ים תיכוני-מזרחי ששמעו בכפרים הערביים בארץ ישראל. בתקופה זו מופיעים יותר ויותר לחנים מקוריים שבחלקם הגדול שולבו בצורה זו או אחרת מוטיבים מזרחיים, או מה שנתפס כמזרחי אצל מלחינים אלה. הסגנון המוסיקלי, אם כן, השתנה, אולם, דמות הצבר, העברי החדש, החלוץ המשיכה להיות הדמות הדומיננטית, או במילים אחרות, האידיאולוגיה עדיין משחקת תפקיד מכריע. השתנו העידנים, השתנו הלחנים, אבל עדיין העיסוק באהבה נטו נדחה לשלבים מאוחרים יותר וגם כאן רגשות האהבה העזים ביותר מופנים כלפי המולדת.
בלא מעט שירים היחס אל המולדת ונופיה דומה מאד ליחס לאישה אהובה, והפנייה היא בהתאם. והדוגמאות לכך רבות וידועות. ברשימה הזו של מושאי האהבה מככבת הכנרת. מספיק אם ניזכר, למשל, בשורותיו של אלכסנדר פן "כנרת כנרת אלייך נמשכת כל נפש מאז" או "מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה ובתום של כנרת שלי" של רחל.
דוגמה מובהקת למגמה זו הוא "שיר בוקר" מאת נתן אלתרמן ללחן של דניאל סמבורסקי.זהו שיר תעמולה פטריוטי מתוך הסרט "לחיים חדשים" – הסרט הישראלי הראשון עם פסקול, סרט תעמולה אמנותי משנת 1935 שנועד להצגה בתפוצות. דניאל סמבורסקי הלחין אותו במקצב של מרש בסגנון המרשים הגרמניים.[6]
שיר בוקר
בית 1
בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך, מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל.
ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.
בית 2
נלבישך בשלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.
המדבר, אנו דרך בו נחצובה,
הביצות, אנחנו ניבשן,
מה ניתן לך עוד להוד ושובע,
מה עוד לא נתנו וניתן.
נלבישך בשלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.
המדבר, אנו דרך בו נחצובה,
הביצות, אנחנו ניבשן,
מה ניתן לך עוד להוד ושובע,
מה עוד לא נתנו וניתן.
בית 3
בהרים, בהרים זרח אורנו,
אנו נעפילה אל ההר,
האתמול נשאר מאחורינו
אך רבה הדרך למחר.
אם קשה היא הדרך ובוגדת,
אם גם לא אחד יפול חלל,
עד עולם נאהב אותך מולדת,
אנו לך בקרב ובעמל!
בהרים, בהרים זרח אורנו,
אנו נעפילה אל ההר,
האתמול נשאר מאחורינו
אך רבה הדרך למחר.
אם קשה היא הדרך ובוגדת,
אם גם לא אחד יפול חלל,
עד עולם נאהב אותך מולדת,
אנו לך בקרב ובעמל!
הצהרת האהבה הגדולה לארץ מוצגת בהתחלה ובסוף השיר, בשורות המסומנות באדום. כל האמצע של השיר, בין הצהרת האהבה הראשונה בבית הראשון לבין הצהרת האהבה בבית האחרון, הוא תיאור של מה אנחנו נעשה למולדת. רואים כאן התחייבות טוטאלית לנתינה ("מה ניתן לך עוד להוד ושובע, מה עוד לא נתנו וניתן" – סוף הבית השני), וגם התחייבות לאהבה ולשמירת אמונים נצחית ("עד עולם נאהב אותך מולדת" בסוף השיר)
מבחינת מוסיקלית, המנגינה חוזרת על עצמה שלוש פעמים על-פי שלושת בתי השיר, כשהשיא מגיע בסוף כל בית, על השורות המודגשות בקו. הדגש המוסיקלי נופל בבית השני והאחרון על המילים הדרמטיות ביותר, ואילו בבית הראשון, יש הצהרת אהבה בהתחלה ממילא. השיא הדרמטי של השיר, הן מבחינה מוסיקלית והן מבחינה מילולית, הוא, ללא ספק, שתי השורות האחרונות שם מופיעה מעין שבועה טקסית. מצאתי באחד האתרים תיאור שלדעתי מאד קולע למהות השיר:
"... נתן אלתרמן שר למולדת שיר אהבה גברי, בוטח, שתלטני: המשורר מדבר בלשון רבים ומייצג בכך את החלוצים בוני המולדת... המולדת מצטיירת כאישה אהובה וכנועה. בשורה ארוכה של פעלים מכריז המשורר על מה שאנו, החלוצים, הולכים לעשות לה – או לעשות בה, לשנות לה את הצורה: "נעבור אותך במחרשות", "ניטע לך", "נבנה לך", "נייפה אותך", "נלבישך שלמת בטון ומלט", נייבש את הביצות". מתחת לשורת הפעלים החלוציים המארגנים את הארץ כולה מן ההרים ועד העמק, ממורדות הלבנון עד ים המלח, מן המדבר ועד הביצות, מסתתר יחס ארוטי כלפיה, יחס של גבר חושק לאישה הנתונה לחסדיו, המתבטא בכיבוש ובחדירה.[7]
"... נתן אלתרמן שר למולדת שיר אהבה גברי, בוטח, שתלטני: המשורר מדבר בלשון רבים ומייצג בכך את החלוצים בוני המולדת... המולדת מצטיירת כאישה אהובה וכנועה. בשורה ארוכה של פעלים מכריז המשורר על מה שאנו, החלוצים, הולכים לעשות לה – או לעשות בה, לשנות לה את הצורה: "נעבור אותך במחרשות", "ניטע לך", "נבנה לך", "נייפה אותך", "נלבישך שלמת בטון ומלט", נייבש את הביצות". מתחת לשורת הפעלים החלוציים המארגנים את הארץ כולה מן ההרים ועד העמק, ממורדות הלבנון עד ים המלח, מן המדבר ועד הביצות, מסתתר יחס ארוטי כלפיה, יחס של גבר חושק לאישה הנתונה לחסדיו, המתבטא בכיבוש ובחדירה.[7]
כך שגם בחטיבת השירים השנייה עיקר הרגש העז והחם מופנה כלפי המולדת. שיר אהבה נטו, פשוט, ללא ההקשר הציוני, זה לא משהו שהיה מקובל לכתוב גם בתקופה הזאת בסקטור ההתיישבותי. במילים אחרות, המגמה של הקדשת שירי האהבה העזים ביותר למולדת רק הולכת ומתעצמת בתקופה הזאת.
באותה תקופה, בין שתי מלחמות העולם, התפתחה בתל אביב, כידוע, מוסיקה פופולרית מסוג אחר – מוסיקה עירונית בסגנון אירופי, שבה היסוד האידיאולוגי לא ניכר כל כך. הלחנים היו הן מקוריים והן שאולים, המוסיקה הייתה על בסיס מסחרי, בידור תמורת כסף, שפעלה לפי חוקי ביקוש והיצע, שירים סלוניים, מוסיקה לריקודים, בידור קל, "אני" במקום "אנחנו", ולס, טנגו או פוקסטרוט במקום ההורה. כאן אפשר היה לצפות לרפרטואר עשיר של שירי אהבה. ואכן, נוצרים בתל אביב לא מעט שירי אהבה, אבל גם כאן, למרבה הפלא, כמעט ואין בתקופה הנדונה שירי אהבה "נטו". גם בתל אביב מתווסף לפעמים הפן הציוני לשירי האהבה, כמו למשל, בשיר הידוע של יוסף אוקסנברג ללחן של מלחין רוסי ולנטין קרוצ'ינין "בין פרחי הגן", שבו מציע גיבור השיר לאהובתו לבוא לארץ-ישראל ולבנות את ביתם בתל אביב. אבל בעיקר מתלווה לאהבה בתל אביב הרבה מאד הומור.[8]
בתל אביב פורחים בתקופה זו תיאטרונים סאטיריים דוגמת "המטאטא" או "הקומקום", שההומור היה ממאפייני הייסוד שלהם מתוקף הגדרתם, והשירים ששרו בהם היו מאד פופולריים בתל אביב. שירי תל אביב, בייחוד אלה שהושרו בתיאטרונים הסאטיריים, צוחקים על הכל – על החלוצים, על ההתיישבות, על העולים והעליות, על ענייני היום יום וכמובן על האהבה. דוגמה מובהקת לשיר אהבה הומוריסטי תל אביבי טיפוסי הוא השיר הידוע "רינה" שבוצע לראשונה בתיאטרון "המטאטא" בתאריך 15/5/35. לחן השיר שאול משיר רוסי מתוך הסרט "החבורה העליזה" משנת 1934 של הבמאי גריגורי אלכסנדרוב. כתב אותו המלחין איסאק דונאייבסקי, ובסרט שר אותו הזמר והשחקן ליאוניד אוטיוסוב. מבחינה מוסיקלית, זהו טנגו טיפוסי, ולמרות שהסרט קומדיה, הטקסט של השיר הרוסי הוא שיר אהבה רציני, ללא שום אלמנט של הומור. נתן אלתרמן מתאים ללחן זה טקסט חדש, מצחיק, שבו כל שורה שופעת הומור רך, כמו למשל, "לבשי את זאת לבשי בינתיים פה תופסים נזלת מן הטל".
אם כן, בדומה לשתי החטיבות הקודמות, גם כאן יהיה קשה למצוא שיר אהבה רומנטי פשוט, ואם בסקטור ההתיישבותי רגשות האהבה העזים ביותר היו מופנים כלפי המולדת, כאן בתל אביב ביחס אל נושא האהבה בולט ההיבט הומוריסטי. וכאן נשאלת השאלה – אם בסקטור ההתיישבותי מדובר בחלוץ הסגפן המסתפק במועט שעסוק בבניין הארץ ואין לו פנאי לרגשות בורגניים כמו אהבה, מדוע בתל אביב, שהמוסיקה הפופולרית שנוצרה שם לא זכתה לשום תמיכה מהממסד הציוני ושהשירים של תל אביב שימשו במידה רבה אנטיתיזה לשירי המגזר ההתיישבותי, מדוע גם בתל אביב בולט המיעוט או ההיעדר של שירים רומנטיים בעברית?
אין לי תשובה חד משמעית לשאלה הזאת; אבל אפשר לשער, שגם בתל אביב, כמו בהתיישבות, אהבה זה עדיין משהו שהוא לא כל כך לגיטימי בתקופה הזאת, תקופה של בניין הארץ, מאבקים בלתי פוסקים ומאורעות דמים. הומור כן היה לגיטימי ואף שימש כאמצעי ידוע להתמודד עם הקשים, שהרי גם שירים לא מעטים של ההתיישבות החקלאית מתאפיינים בהיבט הומוריסטי.
הימנעות משירי אהבה "טהורים" בשנים שלפני קום המדינה איננה מקרית; זוהי מגמה עקבית בשנים אלה. ידוע על לא מעט שירי אהבה שנכתבו על ידי משוררים בתקופה הנדונה, אך הם אינם מולחנים בתקופה זו אלא הרבה יותר מאוחר. למשל, שירה של רחל "בגני נטעתיך" הולחן רק בשנת 1966 על ידי נעמי שמר ובשנת 1969 על ידי מוני אמריליו.
אינני מתיימרת לומר שלא היה אף שיר אהבה בתקופה הנדונה; אולם אין ספק, כי רגשות האהבה העזים ביותר מצאו את ביטויים דווקא כלפי המולדת. לאחר קום המדינה מתחילים אט אט להופיע בזמר העברי שירי אהבה "נטו", שירי אהבה אמיתיים, ללא ההקשר של הומור, חזון, הגשמה או התיישבות. אבל שירי אהבה כז'אנר, שירי אהבה רומנטיים, כמו שקיימים בכל תרבות אחרת, היו צריכים לחכות לבואו של הרוק אז מתווספים המוסיקה הפופולרית הישראלית מאפיינים נוספים ההופכים אותה יותר ויותר למוסיקה של "עם ככל העמים".
שירו הנפלא של אלכסנדר פן משנת 1930, שהוא לטעמי אחד משירי האהבה הנפלאים ביותר הקיימים בשירה העברית, על אף שלא הולחן, יכול לשמש דוגמה מצוינת למגמה של הקדשת שירי אהבה עם הבעת הרגש העזה והאינטנסיבית ביותר כלפי המולדת:
בלה ומופקרת כשמש הזאת,
מי, מי המציאך לחרכני בחנק?
ארור, שהסגיר לאזניי את הסוד,
כי רק בדרכייך שלך אבחנה!
צררתי בשלג מזגך הלוהט,
קרחון העליתי על פני שריפותייך,
ואת לא נרתעת מכובד החטא –
אני הנמס בחישוק זרועותייך.
ופעם-בפעם, תפוחה כשאשכול,
תפלי על אובניים פלאייך ללדת.
ואז, בבלי דעת, רועם בי הקול:
בלה ומופקרת, ובכל זאת – מולדת!"
[1] על-פי חיים מרחביה, קולות קוראים לציון (ירושלים, תשמ"א), 179.
[2] גליה ירדני, עורכת, דיליז'אנס לשנים הראשונות (ירושלים: המכון להוצאה לאור בישראל בע"מ, 1965), 74.
[3] נתיבה בן יהודה, אוטוביוגרפיה בשיר ובזמר (ירושלים: כתר, 1990), 20.
[4] דימוי זה נדון לא אחת בספרות המחקרית. לתיאור מרוכז של דימוי זה ראה עוז אלמוג, הצבר – דיוקן (תל אביב: עם עובד, 1997).
[5] שמואל יבניאלי, עורך. ספר הציונות א'-ב'.(ירושלים-תל אביב, תשכ"א), 200.
[6] הרצלי שמואלי אמר על הלחן של שיר זה:"פיות טובות רבות נשקו כפי הנראה את דניאל סמבורסקי כאשר הלחין את לחנו למיליםאלה (של אלתרמן), והמוזות אהבו אותו אז במיוחד". http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/30693/30695
[7] http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/30693/30695
[8] בלא מעט שירים מופיעים שני המוטיבים - הציונות וההומור - גם יחד, כמו למשל בשיר "טיטינה" (מילים חיים חפר על לחן ידוע של ג'וליאן פרדיננד): "טיטינה, הוי טיטינה! הקשיבי נא שמעי נא, ביתנו פלסטינה, נהיה פה חלוצים... אפרים הוי אפרים! לך אין מכנסיים, ולי אין נעליים, רק בדואים סביב..."
