אַבָּא קוֹנְסְטַנְטִין שַׁפִּירָא

שפירא נולד בפטרסבורג שברוסיה בשנת 1839 ויש הסבורים כי בגרודנו, בלארוס כיום. הוא נפטר בשנת 1900.

נחשב לאחד המשוררים העבריים המובילים של המאה ה-19, אך נבדל מהם, מחמת אורח חיים דרמתי ומוזר שנטל על עצמו, מרצון. שמו האמצעי, הזר והמוזר "קונסטנטין", מרמז על כך. (הקיסר קונסטנטינוס הוא שם דבר במסורת הנוצרית: היה הקיסר הרומי, שהקים את השושלת הביזאנטית והיה לקיסר הראשון שהכיר בנצרות הנרדפת, כבדת המדינה)

שפירא גדל בבית יהודי חרדי-קיצוני. בלמדו בישיבה, הילד הסקרן למד עברית בסתר. אולם בבגרותו, הוא נקלע למאבק מר עם אביו, שניסה לשמור את הנער, הרומנטיקן הסקרן, בחיקה של היהדות המסורתית. הדבר לא עלה בידי האב. שפירא הצעיר, עלם רומנטי ותמים, הוקסם מזוהרה של תנועת ההשכלה, שהייתה אז בגיבושה ונטש את אורחות חיי הדת. אולם, זו היתה רק ההתחלה.

לפרנסתו, שפירא מצא את עיסוקו בתחום הצילום - מקצוע יוצא-דופן שהומצא בתקופתו ואסור היה, כנראה, על יהודים, כיוון שיש בצילום כדי לערער את הדיבר המקראי השני: ''לא תעשה לך פסל וכל תמונה''.

בהיותו נשוי לאישה יהודייה מתוך שידוך, כנראה, ניהל פרשת אהבים עם צעירה נוצרית בת 15 ועד מהרה היא התעברה לו. כיוון שהיה רומנטיקן ללא תקנה ובעל נפש אבירית, שתאמה את רוח התקופה, לא נטש את הצעירה לגורלה. הוא התגרש מאשתו היהודיה ונשא את הנערה לאשה. יתר על כן, כדי שיעניק לבנו "שם רשמי", שפירא נטש את היהדות והטביל עצמו לנצרות. מכאן, השם האמצעי "קונסטנטין", שרכש לעצמו בעת הטבלתו.

אלא שנפשו של המשורר הרומנטי נותרה קרועה כל חייו; הוא חש אשמה כי נטש את תורת אבותיו הנרדפים ועבר לחיות בנוחות בקרב האוכלוסיה הפרובוסלאבית-נוצרית. כמה מחבריו היהודיים לא סלחו לו על בגידתו ולא הקלו עליו את החיים. אולם רוב אנשי הרוח היהודיים, קיבלו אותו לחברתם ללא סייג, וראו בו אחד משלהם.

איש טוב-לב ונדיב היה. כל חייו פיזר תרומות ליהודים נזקקים בפטרסבורג. הללו כינו אותו בחיבה בשם "רבי קונסטנטין היקר". הוא תבע מהם שימשיכו להזמינו לכל סדרי הפסח שקיימו, מתוך געגועיו להגדה ול"קניידלעך" והם נענו לכך ברצון.

שיריו שייכים לזרם "שירת חיבת ציון" הציוני, שירה עברית הממוקמת בין "ההשכלה" ו"התחייה". שירו הידוע ביותר הוא "בשדמות בית לחם". בשירתו, הוא נתן ביטוי לגעגועיו לציון וחיבתו לדת היהודית. שירתו נחשבה לפסגת השירה היהודית הרומנטית של שלהי המאה ה-19.

מבקר הספרות החשוב הלל ברזל, הכליל את שירתו של שפירא במחקרו "שירת חיבת ציון", בין המשוררים שהזדהו עם האידיאלים הציוניים כאליקום צונזר, מרדכי-צבי מאנה, נפתלי-הרץ אימבר, מנחם-מנדל דוליצקי אברהם- צבי אידלסון ואחרים. שיריו הנבחרים של שפירא הוצאו לאור בוורשה, בשנת 1911, על ידי הסופר העברי הידוע יעקב פיכמן.

למרבית הצרה, מכלול שירתו של שפירא, פרט לשירו הענוג "בשדמות בית לחם", נשכחה כליל מהציבור הישראלי.

בבגרותו, החברים כינו בחיבה את אבא קונסטנטין שפירא בשם אב"א, שהם ראשי התיבות של אשר בן אליהו. המשמעות של שם זה לא הובררה.

(תודה לגדעון רוזנבלום על עריכת הערך)