אברהם בן-זאב

נולד ב-7 בינואר 1923 בווינה, בירת אוסטריה, בשמו ארטור שֶחטֶר-זייף. עלה ארצה ב-10 באוקטובר 1938 במסגרת "עליית הנוער" לקיבוץ עין שמר, ועם יתר הצעירים העולים התקבלו כגרעין חברת נוער בשם "נֵצֶר" ובו 28 חברים. מדריכי הגרעין היו הסופרת והמחנכת, רבקה גוּרפיין, וגֶצל אֶרליכמן. *

בעין שמר חיבר אברהם מספר שירים על הסביבה: בְּדֶרֶךְ כַּרְכּוּר, בִּשְׂדוֹת כַּבָּארָה ועוד (בִּכּוּרֵי סְתָו, גסטליט, חיפה, תשמ"ו-1986) וכן פזמונים שונים לחגים ולמסיבות, אך בעיקר נודע שירו הראשון "זֶמֶר, זֶמֶר לָךְ". לפי עדותו חיבר את השיר ב-1940, בהיותו בן 17. בשנה זו התארחה בקיבוץ קבוצת נוער מבולגריה, ובערבי הוויי משותפים הציגו חברי הקבוצה ריקוד בולגרי שמילותיו היו "כמה טוב לרקוד". בן זאב הצעיר רשם במחברתו את מילות השיר החדש, על פי המנגינה ששרו הצעירים הבולגרים, וכך החלו חניכי חברת הנוער וחברי הקיבוץ לשיר את "זֶמֶר, זֶמֶר לָךְ" החדש ולצרפו למעגלי ההורה שלהם.

גרעין "נֵצֶר" סיים הכשרתו בעין שמר ב-1 בנובמבר 1940 וחבריו עברו לשער הגולן, חלקם עזבו והנשארים התאחדו עם הגרעין המקומי "הַשִּׁחְרוּר" שנקרא "נֵצֶר לַשִּׁחְרוּר". **

בשער הגולן עבד אברהם בענפי הקיבוץ השונים והיה פעיל בענייני תרבות וחברה, וגם שם חיבר פזמונים למסיבות החבר'ה, על פי מנגינות עממיות. מי שהכירה אותו בתקופה זו היא תִּרְצָה בַּרְגָּל, שהייתה חברה בגרעין "הַשִּׁחְרוּר" ובגרעין המאוחד. היא הקימה שלישיית זמרים, יחד עם אברהם ורות (הלנה) פיגדוֹר (גם היא מגרעין "נֵצֶר") ולזכותם נזקף ביצוע הבכורה של "זֶמֶר, זֶמֶר לָךְ" ב-1942-3. ***

בתקופה זו זכה אברהם לכינוי 'פְּרִימוּס', בחברה ובקיבוץ, על שום שמילא תפקיד הפרימוס במחזה ההיתולי של נתן אלתרמן "נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה" ("זֶה הָיָה בַּחֲנֻכָּה / הַיְּלָדִים שָׁכְבוּ לִישֹֹׁן..."), ולכן בשער הגולן היה זכור בן זאב שנים רבות בשם 'אברם פרימוס'.

ב-1947 עזב אברהם את שער הגולן והתגייס לשירות צבאי. הוא הוצב במחנה מרכוס, בכרמל הצרפתי בחיפה, בסיס לקליטת עולים חדשים ולהכשרת מדריכים לחיל החינוך ולתנועות הנוער, שם עבד במטבח. באותו זמן התיישב אברהם בחיפה.

באמצע שנות ה-50, המלחין אפי נצר ניגן בהרקדות ולימד שירים במחנה מרכוס. ב-1957 חיפש מישהו שיכתוב מילים ללחן שחיבר לריקוד ונאמר לו שבמטבח המחנה עובד בחור, אברהם, שכותב שירים. הפגישה בין אפי נצר לאברהם בן זאב הולידה את שירו הראשון של אפי נצר "הוֹרָה נְעוּרִים", שנדפס באותה שנה ב"בַּמַּעֲלֶה", עיתון תנועת "הנוער העובד", וכן גם שיר נוסף שלו "כָּל אֶחָד" (אַל נָא תֹּאמַר: רְאוּ אָדָם צוֹעֵד זָקוּף, בָּטוּחַ...), בלחנו של דוד זהבי. הקשר בין בן זאב לאפי נצר נמשך מספר שנים והניב עוד שירים: "שׁוֹבָךְ יוֹנִים" ב-1961, "אֲנִי וְשִׁירִי" בפסטיבל הזמר 1964 ועוד.

בראשית שנות השישים החל אברהם לעבוד בהוסטל בהדר הכרמל, ואחר התקבל להדרכה, בראשית 1966, במוסד לשיקום עיוורים ולקויי ראייה "מִגְדָּל אוֹר". הוא שימש בתפקיד מדריך חברתי, אהב את העיוורים והקדיש להם את חייו, בעבודתו ובזמנו החופשי, כדבריו: "הם אהבת חיי!". עפ"י עדויות של עיוורים, שהתחנכו ב"מגדל אור", הוא יצא איתם להצגות בחיפה ובקרית חיים, לקח אותם למתקני בָּאולינג, ארגן מסיבות וכתב להם מסכתות-חג ושירים. אברהם גם נשאר לתורנויות לילה וישן איתם בפנימייה, היה מוציא אותם לאכול גלידה ופלאפל בעיר והיה קורא להם סיפורים וקטעים מהעיתונות. באחד הסיורים בגן פסלים ובסדנת פיסול בנתניה, ביקש רשות מהאמן הפַּסָּל לאפשר לחניכיו העיוורים למשש את הפסלים, כדי לחוש את הגודל, הצורה והעיצוב האמנותי. חניכים רבים שמרו איתו על קשר, שנים רבות אחרי שהותם במוסד, והיו מתקשרים אליו מדי שנה ב-7 בינואר, לברכו ליום הולדתו.

בתחום הזמר העברי יצר אברהם בן זאב קשרים עם מלחינים רבים שהלחינו משיריו: דוד זהבי (כָּל אֶחָד), יוסף הדר (הָאִישׁ וְהַגִּיטָרָה), ניסן כהן הברון (בְּסַנְדָּלַיִךְ), יעקב שׂגיא (דֶּבְּקָה בְּנוֹת הַכְּפָר), אילן נובקוביץ' (הַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה), שלמה בּירָן [בידרמן] (בּוֹאִי), אוסקר סלאדֶק (בְּנוֹת תַעֲנָךְ) ועוד. המלחין דוד זהבי אמר לו: השירים שלך מתנגנים מצוין וקל להלחין את שיריך, שהם כתובים במשקל ובחרוז מדויקים ונוחים.
את שיריו הוציא אברהם בן זאב לאור בשני קבצים: "בִּכּוּרֵי סְתָו" (גסטליט, חיפה, תשמ"ו-1986, 61 עמ') ו"דַפִּים" (סער, ת"א, תש"ן-1990, 63 עמ'), ובהם גם שירים שזכו להלחנה. ברשימת שיריו באקו"ם רשומים 64 שירים.

כל חייו התנהלו בצניעות יוצאת דופן. הוא התגורר ברחוב ארלוזורוב בחיפה, בקומת הגג, בבית ללא מעלית, בחדר כביסה, שהפך לדירת-חדר ו-66 מדרגות הובילו לשם. הוא היה אוכל ארוחות בוקר במסעדות פשוטות ולא היו לו 'משחקי אגו'. לעתים היה מתארח בלילות שבת אצל משפחת וֶבֶּר בחיפה והיה זוכה לארוחה חמה וביתית, אך הוא חי ערירי ללא אישה וילדים. אמרו עליו: אברהם בן זאב היה אדם בודד, אך תמיד הייתה חברת אנשים מסביבו. את אהבתו לחיפה, ביטא בשירים רבים על העיר: "הָאִשָּׁה וְהַוָּאדִי" (ואדי ניסנאס), "הָהָר הַיָּרֹק", "הָעִיר הַתַּחְתִּית", "בַּחֲזָרָה לְוָאדִי סַאלִיבּ" ועוד.

בשנותיו האחרונות לקה באלצהיימר.  ארבעה חודשים לפני מותו נערך לכבודו ערב הוקרה עם מיטב שיריו. אברהם נפטר ב-13 במאי 2014 בן 91 ונקבר למחרת בבית העלמין תל- רגב, ליד חיפה. בהלווייתו השתתפו עשרות רבות של עיוורים, שהכירו אותו והיו חניכיו, ואחד מהם, נָתי שפירא, אמר בהספד לזכרו: לא היה עיוור שלא הכיר אותו. הוא היה האבא שלנו!

* בספרו "בִּכּוּרֵי סְתָו", גסטליט חיפה, 1986, הקדיש אברהם שיר לרבקה גורפיין: "רִבְקָה" עם הקדשה: לרבקה, עין שמר 1938 (עמ' 27).
** בגרעין עין שמר היה חבר גם יוסף מַנדֶל, שעִברֵת את שמו ליוסף נצר (על שם הגרעין) ונשא לאישה את חברת הגרעין, בתיה (אירמה) בָּאוּאֶר והם התקבלו לחברוּת בשער הגולן.
לימים נודע יוסף נצר כמחזאי ובימאי, מחבר המחזה והשיר "בֵּיתִי אֶל מוּל גּוֹלָן".
*** תִּרְצָה בַּרְגָּל (בּרוֹקֶנפֶלד) נולדה ב-1922 בלבוב, אוקראינה ועלתה בספטמבר 1939 במסגרת "עליית הנוער" עם גרעין "השחרור" לשער הגולן. ציירת ואמנית רב-תחומית ומחברת שירים וריקודים.

כתב: נחומי הרציון (תודות: אילן ובר, אפי נצר, ארכיון עין שמר, ארכיון שער הגולן, חיים לוי, יצחק (איציק) רפאלי, מיכאל פז, נאוה יצחקי, נתי שפירא, תרצה ברגל, חגי הוברמן)