יְהוּדָה שָׁרֵת

יעקב (קובי) שרת (בנו של משה שרת, אחיינו של יהודה שרת): דברים על יהודה שרת

דע מאין באת – מאין בא יהודה?

יהודה צ'רטוק-שרתוק-שרת נולד ב-1901 בעיר חרסון, ממזרח לאודסה, עיר-ואם-בישראל ברוסיה הצארית, היום אוקראינה, היושבת על הנהר הגדול דנייפר.

יהודה נולד לשני הורים משכילים. האם פניה, ילידת אודיסה, היתה הבוגרת הראשונה בסמינר למורות יהודיות בעירה. האב יעקב, יליד פינסק, היה איש רוח ועסקן ציבור, עיתונאי ופובליציסט. רוח תרבותית עזה נשבה בביתם ושרתה על כל ילדיהם.

יהודה היה רביעי בחמשת ילדיהם של פניה ויעקב צ'רטוק – הם נולדו בסדר מאורגן של בת-בן-בת-בן-בת (רבקה, משה, עדה, יהודה, גאולה). ב-1906, במלאות ליהודה חמש שנים, הועלה לארץ ישראל עם הוריו, אחיו ואחיותיו.

המשפחה נמנתה עם אנשי "העלייה השנייה", אך לאבי המשפחה יעקב זו היתה באמת עלייה שנייה, שכן פעם ראשונה הוא עלה לארץ ישראל ב-1882. עלה – וכעבור ארבע שנים, ב-1886, ירד.

יעקב היה ביל"ויי. הוא נעשה לחבר תנועת "בית יעקב לכו ונלכה" ב-1881, כאשר היה עד לפרעות ביהודים בעת שהיה סטודנט להנדסאות בוורשה, אז עיר ברוסיה הצארית. חוויית הפוגרום עשתה אותו, החילוני על סף התבוללות, לציוני גם להלכה וגם למעשה. הוא נטש את לימודיו ועלה. ובתוך החבורה הקטנה של הביל"ויים הוא נמנה עם קבוצה קטנה בת שבעה חברים, שלא הלכו לעבוד את האדמה, אלא החליטו להתמסר למלאכה. חברי הקבוצה עלו לירושלים ושם, בעזרתם של יחיאל מיכל פינס, דוד ילין ואליעזר בן-יהודה, הקימו קואופרטיב לייצור תשמישי קדושה ומזכרות מעץ זית, שנקרא "שיבת החרש והמסגר". בשנותיו בירושלים התיידד יעקב עם אליעזר בן-יהודה וכתב רשימות לעיתונו, וכן היה כתב של היומון האודסאי "אודייסקי ליסטוק". אבל החזון התעשייתי של קבוצת הביל"ויים הזעירה לא עלה יפה. כעבור שנים ספורות הקואופרטיב פשט את הרגל. יעקב, שלא היה נשוי, לא יכול להקים משק חקלאי בגפו ולא הצטרף לחבריו בגדרה. בהגיעו לפת לחם נשבר – וחזר לרוסיה.

אבל משבר הירידה לא עקר מלבו של יעקב צ'רטוק את הרעיון הציוני. כעבור עשרים שנה – בעקבות פרעות 1905–1906 – הוא עלה שנית, זאת  לא בגפו אלא כבעל משפחה ויחד עם אחיו זאב-וולודיה ואחותו גוטה.

יתר על כן, בזכות אותו משבר ירידה באו לעולם חמישיית האחים והאחיות, שהרי יעקב התחתן והקים משפחה רק לאחר ירידתו. מי שקרא את "יומן אישי" של משה שרת, שיצא לאור ב-8 כרכים, אולי יזכור את סיפורו של מחבר היומן על פגישה מקרית שלו עם "יורד" במסעו לסינגפור, ואיך מודעותו לכך שהוא עצמו היה בנו של "יורד" מנעה בעדו להתנפל בשצף-קצף על אותו "בוגד"...

בהגיע המשפחה ליפו ב-1906 עלתה השאלה היכן ראוי להם להתיישב. יעקב צ'רטוק נועץ בידידו הישן אליעזר בן-יהודה, והלה המליץ לפני לחכור אחוזה כפרית בכפר עין-סיניה, מצפון לרמאללה, על הדרך לשכם, מידי בעל האחוזה שהיה מידידיו, אפנדי ממשפחת אל-חוסייני המפורסמת, שעמד לצאת לשנים מספר לפריס וביקש להחכיר את אחוזתו.

יעקב נענה לאתגר, והמשפחה המשולשת – יעקב רעייתו וילדיהם, האח זאב ורעייתו אנה, והאחות גוטה ובעלה ברוך קטינסקי – התיישבה בעין סיניה. קומץ המתיישבים היהודים, שמצאו את עצמם כטיפה בים שכולו ערבי, לא חשו אי-נוחות כלשהי. היחסים עם הכפריים הערבים היו ידידותיים ולבביים מתחילה ועד המעבר ליפו כעבור שנתיים, כאשר התברר שההכנסות מן המשק החקלאי אינן מספיקות לקיום המשפחה וכאשר הילדים גדלו ושאלת לימודיהם הסדירים החריפה והלכה.

בעין-סיניה הנידחת לא היה, כמובן, בית-ספר יהודי. בבית היה אפשר לקרוא ספרים בספריה הרוסית והעברית העשירה שהביאו ההורים מחרסון. היה להם שם גם פסנתר שהובא מיפו לעין סיניה על גבי גמל, והדודה אנה פרטה עליו ולימדה את הנערה רבקה. אבל לילדים הגדולים – רבקה בת ה-14 ומשה בן ה-12 – לא ניתן ללמוד לימודים סדירים. הם עבדו במשק החקלאי וסייעו להורים. עדה בת התשע-עשר למדה בבית-ספר של מיסיון נוצרי בכפר הסמוך ביר-זית, לשם היתה מגיעה בוקר-בוקר רכובה על גבי חמור. ויהודה? יהודה בן החמש-שש צורף אל בני גילו הערבים שלמדו ב"כותאב" – "חדר מוסלמי" – שם ישבו הקטנים על הריצפה סביב אבן שטוחה ששימשה שולחן, ועליה ספר אחד ויחיד – ה"קוראן" – שאותו קראו לפי תור מארבעה צדדיו, כמקובל בחדר התימני.
ואין ספק, הלימוד הסדיר באותו חדר מוסלמי בעין-סיניה במשך כשנתיים העניק ליהודה לא רק את אוצר המילים של השפה האחות, הערבית. הוא הטביע בו את חותם המיבטא הערבי הצח, את ההבדלה הברורה בין הגיית אל"ף ועי"ן, בין חי"ת וכ"ף, בין טי"ת ות"ו, בין כ"ף דגושה וקו"ף. לימים הוא ביכה את אובדן ההגייה המקורית, הנכונה, של העיצורים הללו בדיבור העברי שכן כך, לדעתו, אבדו לשפה צלילים מיוחדים שהעשירו את הגייתה והיא נתרוששה ונשטתחה. מי שזכו כעבור שנים רבות ללמוד מפיו פרקי תנ"ך, או נדרשו לדקלם לפי הוראותיו הקפדניות קטעי שירה וספרות במסכות שחיבר לימי מועד ולחגי ישראל, זוכרים לו את חסד ההגייה העברית הצחה והמתנגנת.

ואין ספק, גם כי צלילי הפסנתר שנתהדהדו בבית הגדול – "בית הבֶּק" – בעין סיניה, שאיכלס בהרחבה בשנים 1906–1908 את שלוש המשפחות (את הבית הזה, העומד עד היום בעין-סיניה, ירש לימים המנהיג הפלסטיני פייצל חוסייני והקים בו מוזיאון פלסטיני), השפיעו השפעתם בייחוד על יהודה ועל אחותו הצעירה ממנו גאולה – שניהם גדלו אל תוך המוסיקה מילדותם עד שהיתה ליסוד-מוסד בחייהם הבוגרים. ובעקור המשפחה ליפו, ומשם לתל אביב, התמסרו זה ללימוד נגינה בכינור וזו ללימוד נגינה בפסנתר. רבקה הבכירה, שאת לימודיה המוסיקליים החלה בעין-סיניה, ואולי אף בחרסון, היתה לימים מורה לנגינה בכלי זה, ואילו על משה אנו יודעים מתוך תצלום של תזמורת גימנסיה "הרצליה" (שהוא היה מבוגרי מחזורה הראשון), כי ניגן בקלרנית.

על יהודה מספרת המסורת המשפחתית, כי איחר מאוד בדיבור, וכי בשנותיו הראשונות "המציא" לעצמו שפה משלו שרק אחיו ואחיותיו יכלו להבינה. יום אחד, כשחזר הביתה מבית-הספר לבנות שבנווה צדק, שם למד עד שעבר לגימנסיה "הרצליה", זימר לבני המשפחה זמר שנלמד בבית-הספר: "שָמְטֶל שֶפְטֶל מָדְמֶה אַט – שָמְטֶל שֶפְטֶל –יֶלֶה אִיש"...  אחיו ואחיותיו לא איחרו לפענח את המילות: "שם תשב תלמד מעט – שם תלמד תהיה לאיש"...

שליטתו המופלאה בעברית לימדה, כי באותן שנים ראשונות קלטו אוזניו את השפה לאורכה, לרוחבה ולעומקה.

יהודה לא סיים את הגימנסיה. קצה נפשו בבחינות הבגרות. הוא לא ראה טעם בלימודים לצורך הצלחה בבחינות. לימים, כאשר יצא לשליחות לתנועת "החלוץ" בגרמניה ב-1930, ותיכנן להשתלם שם במקצועות המוסיקה, לא היתה לו ברירה והוא עמד בבחינות כדי להשיג תעודת בגרות. על העבודה בספרות עברית, שהיה עליו להגיש, קיבל ציון מעולה.

עם כינור בידו יצא יהודה מתל אביב ל"הגשמה" בעמק יזרעאל והצטרף לעין טבעון ולעין חרוד – וכעבור זמן-מה עקר "מסיבות רומנטיות" ליגור, שם הקים משפחה עם אהובתו צביה. הוא ואחותו גאולה, שהצטרפה לקיבוץ גבעת ברנר, הגשימו את חלום ההתיישבות של אביהם.


חומר קריאה:

על יהודה שרת, ראו: מוקי צור, "יהודה שרת – גיבור תרבות", הקיבוץ המאוחד 2000; וכן באתרים: www.ysharett.org.il; www.zemereshet.co.il ו- www.sharett.org.il (אתר העמותה למורשת משה שרת, מדור קישורים)

על יעקב צ'רטוק כאיש ביל"ו ועל המשפחה בחרסון ובעין-סיניה, ראו: הפרק "בית יעקב" במשה שרת, "יומן אישי", מעריב 1978, כרך ז', עמ' 1957–1988.