שרה אסנת-הלוי שבה לא"י ב-1947 לאחר כשתים עשרה שנות העדרות, בין היתר, כדי "להצטייד בשירים עבריים חדשים, ולשאוף מאוירה של ארץ ישראל, שבלעדיו אי אפשר לו לאמן ארצישראלי".(1) הניסיון שצברה בחו"ל הוסיף עומק להופעתה, והדבר התבטא בביקורות חיוביות יותר מאלה שקיבלה בעבר (ר' להלן - הביקורת). באוקטובר של אותה שנה הגישה רסיטל באולם ה"גימנסיה רחביה" בירושלים, ובנובמבר - באמפיתיאטרון בחיפה. היא שרה את השירים ששרה בא"י בעבר, והשתמשה במיקרופון מוסווה בסיכת שימלתה - חידוש טכני מרענן, שהביאה עמה מארצות הברית. כמו כן היא הוסיפה לתכנית שירים ביידיש, ועל זאת העיר אחד המבקרים ש"שירת יידיש לא תִּבָּנֶה בארץ מזמרות תימניות".(2) ה"פלסתיין פוסט" מסר בקצרה התרשמות חיובית מהופעתה (ר' להלן). בדצמבר היא היתה סולנית ב"קול ירושלים", בתכנית רדיו בשם "תל אביב בימים ההם", שערך העיתונאי שמעון סאמט; ש.פרשקו ליווה אותה בפסנתר. לאחר מכן, שבה לארצות הברית.
מדי פעם הופיעו ידיעות קצרות בעיתונים אודות הופעותיה בחו"ל בחסות ארגונים יהודיים. ב-1957 היא היתה אחת מן האמנים שהוזמנו להשתתף בתכנית פתיחת מועדון "סברה" בניו יורק.
1. "מה ראיתי בהוליבוד", שיחה ל"דבר השבוע", 20 בנובמבר, 1947
2. "דבר", 31 באוקטובר, 1947, עמ' 4
