יוסף גולנד, שחקן וזמר בתיאטרון הסאטירי "המטאטא", שמע אותה שרה את באחד מנשפי פורים של ברוך אגדתי; ביצועה לשיר כבש את קהל הנוכחים בנשף. גולנד, בעצמו זמר, התפעל, ובהמלצתו היא ניגשה למבחן כניסה לתיאטרון "המטאטא".(1) שחקני התיאטרון בצלאל לונדון, יעקב טימן ויעקב חורגין בחנו אותה, התרשמו מקולה, וצרפו אותה לשורותיהם,(2) למרות שהיתה חסרת ניסיון משחק, ולדבריה - לא ידעה לשחק. "המטאטא" הציג מספר תכניות בכל שנה, ומבקרי התיאטרון הזכירו, לא אחת, לצד כישרונה הייחודי כזמרת, את מגבלות כישרון המשחק שלה; אבל ה"המטאטא" היה מעוניין בה מאד, וכזמרת, היא נחלה בו הצלחה יוצאת מגדר הרגיל. בין התפקידים שגילמה, בנוסף ל"נערה תימנייה", היו גם תפקידי נערים תימניים מצחצחי נעליים ומוכרי עיתונים. מחוץ למסגרת ה"המטאטא" הופיעה גמליאלית גם ב"חלטורות" עם שחקני התיאטרון שמואל רודנסקי ויעקב טימן, וכמו כן, בשידורים מאולפן הרדיו ועל בימות הזמר. אחת ההופעות שנחרתו בזיכרונה של גמליאלית הייתה ב"נשף לטובת הזנת ילדי תל-אביב" שנערך לבקשת העירייה (פברואר, 1938); היא הופיעה בו, לצד אמנים אחרים וביניהם - פאול מוני, שחקן אמריקאי נודע שביקר אז בארץ. מוני היה "כוכב" אותו נשף מתוקשר (ר' גלריית תמונות), ולאחר ששמע אותה שרה, אמר לה שהיא "חייבת לנסוע לאמריקה" ולהופיע שם.(3)
תכנית התיאטרון הראשונה בה השתתפה גמליאלית, היתה סאטירה אודות חלוקת הארץ בין היהודים והערבים בשם "היינו כחולמים" - "חלוקיידה בשמונה תמונות". הבכורה נערכה ב-30 בנובמבר 1937. גמליאלית גילמה דמות נערה יהודיה בת תימן, שחצתה את הגבול והגיעה אל ה"מסדרון הבריטי", אך הבריטים העבירו אותה לצד הערבי; היא שרה בה את "שחורה אני ונאוה" (ל.גולדברג, מ.לברי).(4) הופעתה כזמרת בלטה בין המשתתפים הוותיקים, ומבקר התיאטרון, עזרא זוסמן, ציין אותה במיוחד "בין המשחקות המצטיינות": "...גמליאלית מלאת חן מזרחי טבעי" כתב בבקורתו, "זמרתה מוטעמת יפה". העיתונאי והמבקר אליעזר לובראני, מי שניהל מדורים אחדים ב"קול ירושלים", והכיר את גמליאלית גם מהופעותיה בתחנת השידור, הרחיב עוד יותר, וכתב באותו הקשר: "הנה דמותה של אסתר גמליאלית כבת תימן המדפקת על שערי הארץ. משהו מן הציפור החורגת מכלובה נישא הימנה, אינה יודעת עדיין לצייץ, לגביה אין גם צורך בכך, באשר עצם עמידתה וצליליה מהנים את לבב הצופה והמאזין". (5)
שלושה חודשים לאחר הופעת הבכורה של גמליאלית שידר "קול ירושלים" [ינואר, 1938], לקט מתכניות "המטאטא" בעשר שנותיו הראשונות;(6) באותו שידור בלטה תרומתה של גמליאלית, וצויינה במיוחד, למרות היותה פנים חדשות לגמרי על בימתו.
"ארץ זבת חלב... ונפט" (מאי, 1938) הוגדרה כהצגה מוצלחת, למרות שלא כללה פזמונים מלהיבים. גמליאלית זכתה בשבחים הרגילים: "אסתר גמליאלית נמצאת מחוץ לסיפור", כתב ה"פלסתיין פוסט", "אבל מצבים מיוחדים הוכנו למענה, כדי לאפשר את הופעתה תחת אור הזרקורים ולבצע בהתלהבות ובחיוניות האופייניים לה, את השירים שנכתבו במיוחד עבורה". הפזמונים עצמם לא זכו לשבחים מעטו של המבקר, שציין כי התמליל שחיברה לאה גולדברג נעדר חריפות שהיתה בעבודתו של אלתרמן בהצגה האחרונה, וכי המוסיקה של שלושת המלחינים המשתתפים (ב.פינקלשטיין, מ.וילנסקי וע.פוגצ'וב [עמירן]) היתה ממוצעת.(7) אליעזר לובראני התרשם מהתכנית עוד פחות מזה, וסבר שהכוחות העומדים לרשות התיאטרון לא נוצלו כהלכה. "מה לקחת אתך מצאתך מהצגת בכורה זו של 'המטאטא'?" הוא כתב ב"דבר", "שנים שלושה מומנטים מרתקים וצליל או שניים מפיה של אסתר גמליאלית".(8) עזרא זוסמן ציין ש"הכוכב התימני - גמליאלית - נראה הפעם מעומעם קצת. עיקר תופעתה בזמרתה. היא הצליחה בשיר הומוריסטי ופחות מזה בשיר אהבה". ועל הלחן העיר, "אגב, המנגינה לשיר זה, דומני, חדגוונית (האמנם זהו הכרח למנגינה מזרחית?) ולא הותאמה כל צרכה למילים".(9)
אודות השתתפותה בתכנית "חוזרים בתשובה" (אוקטובר ? 1938) ציין ה"פלסתיין פוסט" את מגבלותיה כשחקנית, אבל הילל את כשרונה כזמרת: "אסתר גמליאלית איננה ממש כשרון משחק" כתב המבקר, "אבל ביצועה בדואט עם רודנסקי הוא אחד מעמודי התווך של ההפקה".(10) במאי 1939 העלה "המטאטא" את התכנית "חיים וסעדיה הולכים העירה". הביקורת לא התלהבה במיוחד; על המוסיקה של וילנסקי העירה שהיא "מלודית למדאי (הכתיב במקור), אך אין רושם שנמצא בתכנית זו 'שלגר' שיצא לרחוב". אסתר גמליאלית "אשר חן צעירות מצילנה מכל רע" יצאה כמעט בשלום מתחת עט המבקר, אשר לא התעלם ממגבלות כישרון המשחק שלה, וציין כי "א.גמליאלית חמודה מאד אך ממעטת לשחק".(11)
ביוני 1939 שינתה הופעת זימרה בנס ציונה את מסלול חייה של אסתר גמליאלית. אביגדור יוסיפון (1912-1994) (12) שומר שדות נודע מ"אגודת השומרים",(13) שגר במושב הסמוך "בית עובד", שמע אותה שם, ולאחר ההופעה עלה על הבמה והזמין אותה לרכיבה על סוסו. בתחילה, היא ניסתה לדחות את חיזוריו, אולם כבר לאחר שבועיים היא נישאה לו, ועברה לגור אתו במושב בית-עובד. היא היתה בת עשרים והוא - כבן עשרים ושבע. "עשינו ארוחה", סיפרה גמליאלית, "הזמנו את החבר'ה מה"המטאטא", וזו היתה מסיבת החתונה שלנו".(14) "המטאטא" פירסם בעיתון מודעת ברכה לזוג הצעיר,(15) חברי "אגודת השומרים" צרפו לשי שהגישו לזוג הצעיר, הקדשה כתובה בשני טורים, שפתחה בזו הלשון: "לאביגדור שומרנו ולאסתר כנורנו".(16) עם נישואיה, ויתרה גמליאלית על מלגת השתלמות בצרפת, שקיבלה מהתאחדות המוסיקאים,(17) ועל מסע הופעות בארצות הברית. שני ילדיהם הראשונים - בועז (נובמבר 1941) ואילת (אפריל 1949) נולדו בשנים בהן גר הזוג ב"בית עובד"; ב-1950 עברה משפחת יוסיפון לרמת ישי, שם נולדה בתם ענת (ינואר 1954). חיי המשפחה, עם כל הכרוך בהם, חוללו שינויים בעתידה כאמנית (ר' להלן).
בתכנית החמישים של "המטאטא", "מהודו ועד כוש" (אוגוסט, 1939), שנפתחה כחודש לאחר נישואיה, היתה "אסתר גמליאלית חמודה כרגיל בזמרה את שירה" ציין מבקר "דבר", והוסיף: "אם כי אין היא מראה עדיין סימני משחק".(18)
בתכנית החמישים ואחת, "כי תצא למלחמה" (נובמבר 1939), היא שרה את "הטנדר נוסע". ההצגה עסקה במלחמת העולם השניה שפרצה באירופה כחודשיים לפני הבכורה [7 בנובמבר]; התכנית התקבלה יפה על ידי הביקורת והיתה "מלאה אפתעות יפות ומצחיקות"; אז, עדיין לא צפו את התוצאות הנוראיות של המלחמה. "אינני יודע מה היתה הצלחתו של 'הטנדר נוסע' בפי מזמרת אחרת", כתב מבקר "דבר", אולם בפי גמליאלית הוא נחמד".(19) השיר זכה להצלחה רבה יותר מהמצופה על ידי אותו מבקר, וקיבל משמעות מיוחדת שחרגה מהקשר להצגה. הוא התקבל על ידי הקהל הארצישראלי כמייצג תקופה, והיה השיר המזוהה ביותר עם גמליאלית. מחבר התמליל יעקב אורלנד כתב אודותיו: "שרה אותו אסתר גמליאלית, תימניה חמודה ושחורת עין...עד מהרה ניתק השיר ממסלול הצגותיו ונשם חיים משל עצמו".(20) ב-1960 נקראה גמליאלית ל"היכל התרבות" בתל-אביב, לשיר את "הטנדר נוסע" בתכנית שירים מתולדות היישוב - "היה היו זמנים", ולאחר שסיימה הגיב הקהל הנרגש בתשואות רמות. שנים רבות אחר כך, בהיותה בת 82 שנים, התארחה גמליאלית בערב לזכר יעקב אורלנד במועדון "צוותא"; "אליהו הכהן שמע אותה אומרת לשושנה דמארי בחצי חיוך: למה לקחת לי את 'הטנדר'?, ודמארי ענתה: לא לקחתי, אין לך בעלות על השיר, לאף זמר אין בעלות על שירים".(21) גמליאלית מצידה, אימצה שני שירים מהרפרטואר של דמארי ב"לי-לה-לו" - את "זמר" (לילה בגלבוע) של שלונסקי ונרדי, ואת ההורה של אלתרמן ו-וילנסקי, "השולמית".
ביוני 1940 הציג התיאטרון את "האוסטראלים בעיר"; היא שרה בהצגה דואט [מילים - נ.אלתרמן], עם שמואל רודנסקי בשם - "מסידני ועד כרם התימנים"; לפזמונים של אלתרמן [ול.גולדברג] היה "החלק הגדול בהצלחה" של התכנית כתב אחד המבקרים.(22) ב"אורות באפלה" (אוגוסט, 1940), שרה גמליאלית את הפזמון "שובו בנים לגבולם" - "תשובה עממית למלחמה, אשר אין להקפיד ולהחמיר בספרותיותה" כתב מבקר "דבר". "גמליאלית, בשמלה לבנה-חגיגית המבליטה את מזרח הפנים והעיניים - ללא מאמצים רבים עושה נפשות ליחידה העברית הצבאית".(23) בתכנית "הגייס העליז", "כל-בו ב-8 תעלולים" (נובמבר, 1940), גילמה גמליאלית את תפקיד הילד ניסים שצמח על מדרכות תל אביב. הילד שרוי באפלת תל-אביב בימי מלחמת העולם השניה, עצוב למראה הפנסים הכבויים, ומתגעגע לראות שוב את אורות הכרך ב"שיר הילד ניסים" (נ.אלתרמן, מ.לברי).(24) השיר הנאה לא זכה להצטרף ל"רפרטואר הלאומי" כמו "הטנדר נוסע" לפניו. התכנית אי שם אצלנו (פברואר 1941) הייתה האחרונה בה היא השתתפה (ר' להלן - פרישה), ובה היא שרה את השיר הקסום "ליל גליל", שחיברו אלתרמן וזעירא, אודות הרוח ובת הכפר אביגיל. השיר זכה להצלחה גדולה, ניתק אף הוא מההצגה, והצטרף לפניני זמר אחרות שנחרזו עבור ה"המטאטא".
שנים רבות לאחר שפרשה מבמת התיאטרון, התבקשה גמליאלית להקליט את הפזמונים ששרה ב"המטאטא"; חוקר הזמר, אליהו הכהן, סיפר: "התחננתי בפניה שלפחות תבוא לאולפן ותקליט את פזמוני "המטאטא" שלא תועדו מעולם, אבל היא סירבה".(25)
1. ע"פ גירסא אחרת, שמע אותה גולנד לראשונה בהופעת הבלט של רינה ניקובה.
2. "מעריב", "סוף שבוע", 22 באפריל, 1983.
3. "אלילה על הטנדר", "מעריב", "סוף שבוע", 22 באפריל, 1983, עמ' 39.
4. מדבריה בראיון לגלי צה"ל, פסח 1983.
5. "דבר", 3 בדצמבר, 1937; העיתון הדפיס את ביקורותיהם של ע.זוסמן וא.לובראני, זו לצד זו.
6. בדצמבר של אותה שנה סיכם "דבר" את עשר שנותיו הראשונות של "המטאטא", ושיבח את התיאטרון ואת הכותבים עבורו על ה"זכות המיוחדת בטיפוח סוג ספרותי-מוסיקאלי מיוחד - הפזמון...ערך מיוחד לפזמון ארצישראלי החודר להמונים והמלמדנו פרק בגמישות הלשון, הם השירים והפזמונים של נ.אלתרמן", ציין העיתון. (ר' אלבום תמונות).
7. "פלסתיין פוסט", 6 במאי, 1938.
8. "דבר", 10 במאי, 1938.
9. שם, 6 במאי, 1938.
10. "פלסתיין פוסט", 5 באוקטובר, 1938.
11. "דבר", 28 במאי, 1939.
12. עדנה גורן, בת אחותה של גמליאלית, סיפרה שעל שמו נקרא אביגדור קהלני (יליד נס ציונה הסמוכה לבית- עובד), בעל עיטורי המופת והגבורה, שכיהן כחבר בכנסת ישראל ה-13 וה-14; "הארץ" [מקוון], "עכבר העיר", 23 במרץ, 2009.
13. אורי ירום, "אבי המסוקים בצה"ל", בעבר ממושב בית עובד, הגדיר בביוגרפיה שכתב - "כנף רננים", את אישיותו של "אביו הרוחני" אביגדור יוסיפון, כ"מזיגה מופלאה של רובין הוד, איוואן האיום, ולנטינו וזורבה היווני". מתוך ראיון עם משה זונדר, מעריב 21 בספטמבר, 2001.
14. "ידיעות הגליל", (מקומון), 19 ביוני, 1987.
15. "דבר", 4 ביולי, 1939.
16. המשך ההקדשה היה - (לאביגדור) "שומר מה מליל/קרבה ובאה גאולת ישראל" (לאסתר) "ועת אחלום שיבת שבותך/אני כנור לשירייך".
17. "הטנדר עדיין נוסע", שבועון "לאשה", 6 באוקטובר, 1986.
18. "דבר", 7 באוגוסט, 1939.
19. שם, 13 בנובמבר, 1939, בחתימת "פליט".
20. יעקב אורלנד, "היו לילות", עמ' 154.
21. סמדר שיר, "ציפרניים שלופות", "ידיעות אחרונות", "7 לילות", 5 ביוני, 2009; "זה נכון" מאשר אליהו הכהן באותה כתבה, "זכויות היוצרים שייכות למחברי השיר, לא לזמר, אבל במשך 40 שנה שושנה היתה היחידה ששרה את 'כלניות', וזו היתה הנחלה הייחודית שלה, עד שחוה אלברשטיין ביצעה אותו מחדש. דמארי הקליטה עוד שירים של גמליאלית כמו 'אני גדליה רבע איש' ו'ליל גליל', ואסתר נפגעה מאד. באותו ערב היא שרה יחד עם שושנה את 'הטנדר נוסע' והקהל התלהב לא רק מקולה, אלא גם מהעובדה שבגיל 82 היא שרה שלושה בתים ארוכים בלי להציץ בנייר. יש זמרים צעירים שעולים לבמה עם דף או מדביקים אותו לרצפה".
22. "דבר", 10 ביוני, 1940, בחתימת עזרא זוסמן.
23. שם, 21 באוגוסט, 1940; המבקר לא התלהב מהפזמונים בתכנית וציין כי "הפזמונות (של נ. אלתרמן ול.גולדברג) - הצלחתם הפעם פחותה משהו מבהצגות הקודמות..." אבל, הוסיף המבקר, "לפזמוני אלתרמן שיחק המזל יותר...והם הרוויחו מן הביום".
24. מאוחר יותר חיבר לו המלחין יוני רכטר לחן חדש (בוצע בלהקת "ענבל" בתכנית "אגדה בחולות"), ואח"כ הלחין אותו גם אלדד שרים (בוצע במופע "ילדי הכרך); בראיון בגלי צה"ל (1983) השמיעה גמליאלית את השיר בגירסת לברי ורכטר.
25. סמדר שיר, "ציפרניים שלופות", "ידיעות אחרונות", "7 לילות", 5 ביוני, 2009.
