"פנינו אל השמש העולה" חניכי תנועות הנוער החלוציות ובוגריהן בני הדור השני 1967-1947 / שאול פז
ספרו החדש של ההיסטוריון ד"ר שאול פז (הוצאת "מוסד ביאליק" ו"מכון בן-גוריון") ממחיש ומנתח בהרחבה את כל מעגלי חייהם של חניכי התנועות ובוגריהן. הספר מתמקד בעיקר בעשרים השנים שבין תחילת מלחמת העצמאות ב-1947 למלחמת ששת הימים.
אחד הפרקים בספר מוקדש לשירה בציבור בתנועות הנוער ומובא כאן באדיבות המחבר:
.jpg)
תנועות הנוער הארצישראליות והתנועות הקיבוציות (שהיו כלים שלובים) נשאו על כתפיהן במשך שני דורות משימות לאומיות מרכזיות. בוגריהן יישבו אזורי ספר וקבעו, למעשה, את גבולות המדינה. הקימו את הפלמ"ח, עיצבו את הוויית הנעורים הארצישראלית. אך כבר בשיא פריחתה של ארץ-ישראל העובדת עוצמתה הלכה והתרופפה. למן שנות החמישים של המאה הקודמת התנועה הקיבוצית נדחקה בהדרגה ממרכזי העשייה. חומרנות, רכושנות וקפיטליזם חזירי דחקו את ערכי החלוציות.
רוב מרואייניו של פז, בוגרים בני הדור השני, שגו, לדבריהם, באמונות שווא ולא השכילו להבחין במניפולציות ובאינדוקטרינציה שהפעילו עליהם מנהיגים ומחנכים. אבל הם מתגעגעים מאוד לימיהם בתנועת הנוער. התנועה הייתה לחוויה מכוננת אשר עיצבה את ערכיהם ואת עולמם. רובם אמנם עזבו את הקיבוץ אבל קשה להוציא את הקיבוץ מתוכם.
מה היה מעמדה של השירה בציבור בתנועות הנוער?*
"... השירה בציבור פתחה, ולעתים גם חתמה, כמעט כל פעולה ואירוע תנועתי. היא היתה מעין תפילה חילונית שחִשמלה את האווירה, רוממה את הרוחות ועוררה התלהבות סוחפת, כמעט אקסטטית. היא ביטאה תחושות של שייכות ל'יחד' רב עוצמה, הזדהות עם הרעיונות הגדולים, ולעתים שימשה כברומטר למצב הרוח ולמידת הליכוד והגיבוש של הקבוצה. ההיסחפות בשירה הגיעה לשיאיה בטקסים חגיגיים, במצעדים, בתהלוכות, במפגנים, בטיולים ובמסיבות. החניכים התייחסו לשירה ברצינות תהומית והזדהו לחלוטין עם מילות השירים, ללא כל אירוניה... באמצעות השירה ביטאו החניכים את הזדהותם עם הרעיונות והערכים הגדולים, וניתן 'תרגום' רגשי-חווייתי לאידאולוגיה המרוחקת והמופשטת."
... את פולחן השירה בציבור ירשו חניכי תנועות הנוער החלוציות, בני הדור השני, מדור המייסדים חלוצי מזרח אירופה. כאשר הופיע יצחק טבנקין בפני חטיבת בני הקבה"מ, בקיץ 1952, הוא ציין את הניגון והשירה כסמל לחיבור בין הדורות, וככלי להתגברות על המכשולים (היו אלה ימי הפילוג בקבה"מ).
"...השירים ששרו בתנועות הנוער התאפיינו ברומנטיזציה, בסנטימנטליות ובערגה אל היפה והנשגב. שרו שירים מעמדיים ולאומיים לצד שירי מהפכה, עבודה, טבע ונוף, שירי חלוצים, שירים חקלאיים והתיישבותיים, שירי שלום ומלחמה. שירים רבים עמדו בסימן בניין המולדת: 'נבנה ארצנו ארץ מולדת', 'הך פטיש עלה וצנח!', 'שאו ציונה נס ודגל' ועוד.
בתנועות החלוציות הרבו לשיר שירי יצירה ובניין ו'כיבוש השממה'. למשל, שירו של שלונסקי 'אנו כולנו' (לחן נחום נרדי): אָנוּ כֻּלָּנוּ יָדַעְנוּ כִּי בָּאנוּ/ מֵאֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת אֶל אֶרֶץ נִדַּחַת/ כִּי פֹּה יְשִׂימוֹן הוּא וְלָנוּ נָכוֹנוּ/ רָעָב וְקַדַּחַת. / וְאַף עַל פִּי כֵן הַאֲמֵן נַאֲמִין/ כִּי אָנוּ נָקוּם אַף אִם שֶׁבַע נִפֹּל [...]
האופטימיות החלוצית המוצהרת, אהבת הארץ והמסירות הטוטלית, סחפו את החניכים כמו את הוריהם מדור המייסדים. את זאת ביטא השיר 'פה בארץ חמדת אבות' (מילים: מוריס רוזנפלד תרגום/נוסח עברי: ישראל דושמן לחן: הרמן צבי ארליך): פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת/ תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,/ פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר/ חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר [...]
שרו גם שירים מהעיירה היהודית במזרח אירופה, והרבה שירים 'משתפכים', נוגים ועצובים, לצד שירים שמחים, שירי רועים, שירי עבודה ושירי אהבה. שרו בשני קולות, בקנונים, ולעתים גם דקלמו. שרו גם שירים ברוח מעמד הפועלים, שירים 'מהפכניים' ו'מעמדיים', הרבו לשיר גם שירי שלום וסולידריות ושירים פטריוטיים שנועדו לעודד ולטפח את 'האתוס החלוצי', כגון 'שירה הנוער': 'שירה הנוער, שיר עתידנו: שיר התחדשות, בנין ועליה. מן הגולה ינהרו אחינו, ארץ מולדת שבה לתחיה!'.
עשרות שירי חלוציות, עמל, מהפכה ומרד נוספים, כונו לימים שירי 'המשיחיות האדומה'. המילים מלאות הפתוס חדרו, כדברי חיים גורי, אל 'תת ההכרה הריתמית הנחרזת'. על אחד מקירות צריף הנוע"ה בת"א נכתבו בשנות הארבעים מילותיו של הוגה הדעות הסוציאליסטי פרדיננד לסל: 'אתם הסלע שעליו ייבנה מקדש העתיד'.
בכל התנועות שרו בדבקות וברגש את שירי דור המייסדים החלוציים, שביטאו את הפסטורליה של הטבע, הנוף, ההתיישבות השיתופית והאווירה הכפרית-החקלאית. שירים כאלה (משנות השלושים וראשית שנות הארבעים) היו 'שירת הנודד', 'שדות שבעמק', 'ליל גליל', 'שיר העמק' ('באה מנוחה ליגע'), 'גילו הגלילים' ('גילו הגלילים גיבורי החיל! שישו ושמחו יומם וליל!'), 'היו לילות', 'שיר השומר' ('מעל המגדל סביב אשקיפה, עיני תגמע מרחקים'), 'מה יפים הלילות בכנען', וכן גם 'קסם על ים כנרת', 'היתה צעירה בכינרת', 'החליל' ('החליל הוא פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב'), 'כנרת' ('כנרת, כנרת אליך נכספת כל נפש מאז'),או 'אל ארצי' ('לא שרתי לך ארצי ולא פארתי שמך בעלילות גבורה, בשלל קרבות'), ועוד ועוד. וכן שרו שירים רומנטיים מתקופת היישוב, כגון 'אני מאמין' ('שחקי, שחקי') ו'בוא ואשק לך'.
בתנועות שרו גם שירים שביטאו מסירות והקרבה למען הגנת העם בתקופת השואה ('שיר הפרטיזנים היהודים'), בתקופת היישוב ('זמר הפלוגות'), בתקופת 'המאבק' וההעפלה הבלתי לגאלית ופעילותו הפלי"ם ('רותי', 'שקיעה נוגה', 'שושנה', 'למפלסי נתיבות') ובמלחמת העצמאות ('הקרב האחרון', 'באב אל-ואד', 'כלניות', 'שב גיבור החייל'). וכן שירים נוסטלגיים וסנטימנטליים ('היו זמנים', 'האמיני יום יבוא') ורומנטיים ('הוא לא ידע את שמה', 'כרמלית'). בשנות החמישים והשישים הירבו לשיר שירי קרב ומלחמה ('כיתה אלמונית', 'השריונים יצאו'), ושירים שביטאו את הקשר לאדמת א"י ולטיולים ברחבי הארץ ('למדבר').
שרו גם שירי 'שכונה' ורחוב, שהיו מאוד 'סטריליים', חפים מ'גסויות', מאופקים ומצונזרים. האיפוק נבע מהפוריטניות ששלטה בכיפה, וכן משאיפתם של החניכים להידמות ל'אב-הטיפוס האידאלי' בעיניהם, של חניך-בוגר התנועה. שירים שנחשבו לגסים, ירודים ורדודים, נפסלו על הסף, גם בשל ההקפדה על צביון תרבותי, 'רציני' ו'קונסטרוקטיבי'.
בתנועות השמאל (וגם בחלק המפא"יי של הנוע"ה) נהגו לשיר במפקדים ובטקסים רשמיים, את 'האינטרנציונאל'. ממרחק של כחמישים שנה ניתח זאת בביקורתיות גדעון שפירא (עין השופט), שהיה חניך השוה"צ בראשית שנות החמישים:
מאז שעמדתי על דעתי סלדתי מהמילים העבריות של האינטרנציונאל: 'אש הנקמות הלב ליחכה', 'עולם ישן עדי היסוד נחריבה', 'לא כלום אתמול מחר הכל', 'זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם' וכד'. אין מלחמות עולם טובות. הלוואי ובאמת לא תהינה יותר. אך אסור לשכוח מה קרה בזו האחרונה. לצערי, קשה אף למצוא מהפכות טובות, שכן הן פוגעות בשלב זה או אחר בבניהן שלהן.
אבל לא המילים היו העיקר אלא המנגינות הסוחפות. חלק ניכר מהרפרטואר הכיל שירים רוסיים (לחנים רוסיים ומילים מתורגמות או מקוריות בעברית), תוצאת ההשפעה של התרבות הסלבית על האתוס הציוני-החלוצי. רוב השירים האלו היו ספוגי עצבות מתוקה, רומנטית. שירים כגון 'שלום עירי נוחמה', 'קטיושקה' ('לבלבו אגס וגם תפוח'), 'צלצל קתרוס' ('צלצל קתרוס, צלצל בעצב'), 'בדומיה', 'תכול המטפחת', 'מתפתל משעול הפרא', 'דוגית נוסעת', 'תהבהב לה האש בכירה', 'צבעונים'.
השירים הרוסיים (או ליתר דיוק: הסובייטיים) המרגשים ביותר היו אלה שחוברו בעקבות המהפכה הבולשביקית ובמיוחד בתקופת מלחמה"ע השנייה. כגון: 'עטו שמינו' (עָטוּ שָׁמֵינוּ עָבֵי זַעַם / נִתַּךְ בְּרַד אֵשׁ גָּפְרִית וָדָם./ בִּשְׂדֵה הַקֶּטֶל שׁוּב הַפַּעַם/ נִרְצָחִים הֲמוֹן אָדָם(, 'קטיושה' (לִבְלְבוּ אַגָּס וְגַם תַּפּוּחַ,/ עַרְפִלִים כִּסּוּ אֶת הַנָּהָר / וְקַטְיוּשָׁה אָז יָצְאָה לָשׂוּחַ/ אֱלֵי חוֹף תָּלוּל וְנֶהְדָּר...יִזָּכֵר בְּיַלְדַּת-תֹּם נֶחְמֶדֶת,/ אֶת שִׁירַת אֲהוּבָתוֹ יִנְצֹר,/ וְיָגֵן עַל אֶרֶץ הַמּוֹלֶדֶת /לוֹ קַטְיוּשָׁה אֱמוּנִים תִּשְׁמֹר), 'שאון התותחים נדם' ('שאון התותחים נדם, שדה הקטל נתיַתם'). שירים אלה נשמרו בדרך-כלל לשיאו של ערב השירה. הם הושרו בשניים ובשלושה קולות וכן על ידי סולנים, צמדים, שלישיות, רביעיות, או מקהלות קטנות. הם סיפקו לגיטימציה להשתפכות סנטימנטלית והעניקו תחושת קתרזיס קולקטיבי.
השירים הרוסיים הגיעו ארצה בגלים אחדים: אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית הביאו עמם שירי עם רוסיים ואת שירי מהפכת אוקטובר. השירים הסובייטים היו הדומיננטיים ובעלי ההשפעה החזקה ביותר על חניכי התנועות, בזכות ביטויי האוטופיה, האידאליזציה והמיתוסים שנבנו סביב 'עולם המחר'.
בראשית שנות החמישים החל וויכוח בתנועות הקשורות למפא"י האם יש להמשיך ולשיר את השירים הללו. לזכותם עמדו יופיים האהוב, האהדה ל'צבא האדום' במלחמה"ע השנייה ותמיכתה של בריה"מ בהקמת מדינת ישראל. ואילו שוללי אותם שירים הצביעו על ההתייחסות השלילית של בריה"מ ליהודיה ועל הרעת יחסה לציונות ולמדינת ישראל מאז סוף שנות הארבעים.
בתנועות הנוער החלוציות שרו בשנות הארבעים והחמישים שירי עמים נושאי מסרים אידאולוגיים, חברתיים ופוליטיים, כמו למשל שירי מלחמת האזרחים בספרד רווי האידאליזם והרומנטיקה (למשל 'הוי מנואלה', 'ארבעת הגנרלים') ששרו חיילי הבריגדה הבינלאומית והכוחות הרפובליקנים שנלחמו נגד הכוחות הפשיסטיים בראשות פרנקו. רבים מהשירים ששרו אז בתנועות היו שירים אמריקניים של זמרים שנחשבו למייצגי מגמות פרוגרסיביות, כמו פול רובסון (הזמר האמריקני השחור שנטה לקומוניזם), וודי גטרי, הרי בלפונטה, 'האורגים' ופיט סיגר (זמר עם ולוחם למען זכויות האדם), וכן שירי דת ונשמה 'כושים' (כפי שקראו בזמנו בתנועות לשירי האפרו-אמריקנים: הספיריטואלס והגוספלס). בראשית שנות השישים נוספו גם זמרי המחאה האמריקנים כמו ג'ון באאז, בוב דילן, פיטר פול ומרי, שיצאו נגד חוליי החברה האמריקנית, מלחמת וייטנאם ומרוץ החימוש האטומי. אך נמצאו גם רבים בתנועות הנוער שהסתייגו בחריפות מכל מה שקשור בארה"ב.
בחלק מתנועות הנוער היתה נהוגה גם שירת מקהלה, בעיקר במסיבות גדולות ובמופעים חגיגיים. שרו בעיקר שירי מקהלת 'הצבא האדום' וכן שירים כנסייתיים (קוראלים, מיסות או 'קנונים') מתורגמים ומעובדים. שרו למשל קנונים כגון 'למה זה תישא עיניך', או 'ויהודה לעולם תשב'.
בין טובי המלחינים הארצישראלים מדור המייסדים ששיריהם הושרו בתנועות, היו חברי קיבוץ רבים. ביניהם: דוד זהבי (נען), מתתיהו שלם (רמת יוחנן), יהודה שרת (יגור), בנימין עומר 'חתולי' (משמר העמק), חיים ברקני (שער הגולן). רבים מהשירים הפופולריים שהושרו בתנועות, נוצרו בהשפעת שירים רוסיים רומנטיים וסנטימנטליים. ביניהם: 'הליכה לקיסריה', 'שקיעה נוגה', 'החליל', 'היו לילות', 'שלכת', 'לילה לילה' ועוד.
שרו בתנועות גם שירי ערגה וגעגועים של דור המייסדים החלוצים אל 'בית אבא' ואל התרבות היהודית בגולה ('הכניסיני תחת כנפך' של ביאליק, 'ניגונים' של פניה ברגשטיין ודוד זהבי, 'תחת זיו כוכבי שמים' של אברהם סוצקבר). שירי מלחינים אחרים מדור המייסדים, שטיפחו נוסח מזרחי, וכן שירים שלא ביטאו השתפכות נפש בנוסח המזרח-אירופי, התקבלו בהתלהבות פחותה. מדובר בשיריהם של שרה לוי-תנאי, ידידיה אדמון, עמנואל עמירן, מתתיהו שלם ועוד. החניכים התקשו להפנים את שפתם המוזיקלית, לכן שירים אלה נידחקו בעיקר לטקסים הרשמיים ולריקודי העם.
מלחינים בולטים מקרב בוגרי תנועות הנוער החלוציות בני דור תש"ח היו: גיל אלדמע, שמואל פרשקו, יוסף הדר, אמיתי נאמן ואחרים. בין המלחינים הבולטים בכורי דור המדינה היו: נעמי שמר (כנרת), נחום היימן (בית אלפא), יעקב שגיא (עין השופט), מתי כספי (חניתה), אברהם זיגמן (נחשון), ינון נאמן (משמר השרון), שלום חנוך ומאיר אריאל (משמרות).
הישיבה במעגל שרים צפוף (בפעולה, במסיבה או סביב המדורה), כתף אל כתף, רגל אל רגל, ירך אל ירך או גב אל גב, 'הדליקה' תחושות ארוטיות כמוסות.
שירי התוגה והגעגועים הושרו בדרך-כלל בשלב האחרון של המסיבה או הפעולה מסביב למדורה. עם המעבר לשירים 'העצובים' (רובם רוסיים) ניתן האות ל'השתפכות' סנטימנטלית. דוגמה מובהקת ל'שיר עצב' מסוג זה שהושר בדבקות רבה הוא השיר 'שוב יוצא הזמר אל הדרך' (מילים נתן יונתן, לחן יעקב שגיא), עם המלודיה המזכירה מוטיבים של שיר רוסי. השיר ספוג העצבות המתוקה היה אחד 'הלהיטים' הגדולים:
... עם השירה הסוחפת, האקסטטית, חוו החניכים מעין סובלימציה, התעלות והתמזגות מלאה עם השירים ועם חבריהם למעגל.
... לקראת סוף שנות החמישים החלו ראשי התנועות להתייחס אל לימוד השירים והעברתם בכל רחבי התנועה באופן יותר מקצועי ודידקטי. באמצעות הקמת מערך קורסים מקצועיים ו'שבתות שירה', הוכשרו 'מפיצי שירה' בעלי מיומנויות מוזיקליות. הם אמנם שיפרו את רמת השירים והשירה, אך גם הפכו את השירה בציבור ואת לימוד השירים, משימה שהוטלה בעבר על המדריכים, למצוות חכמים מלומדה.
*הפרק מובא באדיבות המחבר.
