בחודש מאי 1932 באו משפחות ראשוני המתיישבים ל"שכונה", מחנה הצריפים הזמני ולימים כפר ויתקין, כדי לתגבר את 20 החלוצים הראשונים, שישבו בבית האבן הבודד שעל רכס הכורכר. הבית מוכר כ"בית הראשונים" (היום [2008 - זֶמֶרֶשֶׁת] יש על הרכס שמורת טבע). במחנה היו כ 60 משפחות ולהן כ 70 ילדים בגילאים שונים. המחנה היה היישוב היהודי היחיד בין חדרה, המושבה הוותיקה, לבין נתניה, שזה עתה החלו בבנייתה. השטח היה אז שומם ובו ביצות נושאות יתושים מפיצי הקדחת. גם האוכלוסייה הערבית נפגעה ורובה עזב את המקום. הייתה במקום גם תחנת משטרה קטנה ובה שוטרים בריטיים וערבים.
לא היו עדיין במקום כל מוסדות חינוך, לא מבנים ולא מחנכים, כך שאנו, הילדים, היינו חופשיים לעשות כרצוננו. בילינו בעיקר בחיק הטבע עם צמחיית הבראשית שלו. לאחר מספר חודשים רצינו, רוב הילדים, לחזור למסגרת לימודים, לאחר שכבר למדנו במוסדות חינוך ביישובים השונים מהם באו משפחותינו.
כעבור שבעה חודשי חופש נשלחה למקום המורה רבקה כספי כדי להקים את בית הספר במקום, לנהל וללמד בו. זמן מה אחריה באה שרה זעירא, הגננת, חברתה מסמינר המורים והגננות ב"נווה צדק". היות ורבקה הייתה מורה יחידה, שרה זעירא לימדה גם את ילדי הגן וגם את ילדי כיתה א'. אני הייתי ביניהם. עדיין לא היו במקום מבנים לבית הספר ולגן, והמשכנו את לימודינו בחיק הטבע כמקודם, אלא שהפעם בהדרכת המחנכות: רבקה את כיתות ב'-ו' ושרה זעירא את ילדי הגן ואת כיתה א'. לאחר שהתקבל צריף, מתנה מפועלי עתלית, עברנו ללמוד בו אע"פ שלא היה בו ריהוט בכלל. חג החנוכה בפתח, ורבקה ושרה מתכננות את החגיגה שתיערך בצריף בית הספר. הצריף היה ארוך ובו אולם מתאים להכיל, אמנם בדוחק, גם את הורינו כדי להשתתף בחגיגה ולרוות מעט נחת והפוגה מהעבודה הקשה וממחלת הקדחת, בה חלינו כולנו למרות השימוש בכילות מעל המיטות.
מרדכי זעירא, בעלה של שרה, עזר בארגון החגיגה שכללה גם תהלוכת לפידים מ"השכונה" ל"בית הראשונים", שעל הרכס ובחזרה לבית הספר. התהלוכה הזכירה לשוטרים הבריטיים שהיו על הרכס את אורות חג המולד שנחוג במולדתם הרחוקה בערך באותה עת, ועוררה בהם התרגשות רבה. וזאת לדעת: לא נראו אז מעל הרכס המשקיף על הסביבה כולה, כל אורות אחרים במרחבי עמק חפר.
החגיגה ובה דקלומים והצגה התחילה בצריף. לכבודה חיבר מרדכי זעירא את הלחן לשירו של עמנואל הרוסי: "שקט, שקט, שקט החנוכייה דולקת...".
החגיגה עוררה התרגשות רבה בקרב הורינו וגם בין הילדים והמורות. מאז היה הנוהג בכפר לשתף את כל הכפר בחגי בית הספר למסורת שנמשכה ימים רבים, גם לאחר שעלינו ליישוב הקבע בו נמצא כפר ויתקין היום [2008 - זֶמֶרֶשֶׁת]. את השיר: "שקט, שקט..." אני זוכר די במטושטש. אולי משום ההתרגשות של כל האירוע, שנערך לאחר ההפסקה הכפויה הארוכה מלימודים ומחגיגות. את השירים הבאים אני זוכר טוב יותר.
יותר מאוחר לימד אותנו מרדכי זעירא את שירו: "פיל פילון אפו ארוך..." אני זוכר איך רקע זעירא ברגליו כאשר הגיע לקטע: "בא הביתה אבא פיל". לאחר מכן לימד אותנו זעירא את השיר "ליובל..." לאחר שנולד בנו יובל.
גדעון אבני, כפר ויתקין, 20 בדצמבר 2008 – ערב חנוכה ה'תשס"ט.
