כּוֹכָב מִצְמֵץ, עַל חִוְּרוֹנוֹ שֶׁל עֶרֶב, הוּצַף הָאֹפֶק בְּזָהָב. מִגְדַּל דָּוִד מַבִּיט עָלַי אַחֶרֶת; קוֹדְרִים הֵם פְּנֵי מִזְרָח אֶל מוּל הַמַּעֲרָב. עֶרְגָּה בַּלֵּב – כְּאַפְלוּלִית שָׁמַיִם, מוֹשֶׁכֶת תּוּגָתָהּ כָּל כָּךְ. מַדּוּעַ כֹּה עָצוּב בִּירוּשָׁלַיִם, מַדּוּעַ עוֹד פּוֹעֵם בִּי זֶה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח? בַּלָּאט צוֹפוֹת אֲנַחְנוּ, בְּנוֹת בּוּכָרָה, בָּנוֹת מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, אֶל הַחוֹמוֹת מִשָּׁם גָּלוּת נִגְזָרָה, אֶל חֳרָבוֹת שְׁחֹרוֹת שֶׁל עִיר הָעַתִּיקָה. הַיְדַעְתֶּם? אֲנִי זָהֳרָה, אֲנִי זָהֳרָה מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה. מֵעֵבֶר יָם וָהַר אֲנִי מֵעִיר בּוּכָרָה, אֲבָל בֵּיתִי בָּעִיר הָעַתִּיקָה. קוֹדְרוֹת שָׁם הַחוֹמוֹת, אַלְפֵי שָׁנִים הִטְבִּיעוּ חוֹתָמָן עַל אֶבֶן, וּבְנוֹת בּוּכָרה כְּיוֹנוֹת הוֹמוֹת יוֹצְאוֹת בְּעֶרְגָּתָן, עֶרְגַּת אִשָּׁה אוֹהֶבֶת. הַיְדַעְתֶּם... עֲנֶנֶת טַל יוֹרֶדֶת עַל עֵינֵינוּ; וּבְרֶדֶת לַיְלָה – בִּדְמָמָה נַסְתִּיר פָּנִים מִתַּחַת צְעִיפֵינוּ, נֵצֵא וְנִתְבּוֹנֵן יָשָׁר אֶל הַחוֹמוֹת. הָיָה אֶחָד – נִפְגַּשְׁנוּ עֶרֶב, עֶרֶב, לִבִּי הָיָה בִּזְרוֹעוֹתָיו, וּבְבוֹא הַיּוֹם חָבַשׁ מִצְנֶפֶת גֶּרֶב, בִּסְוֶדֶר שֶׁסָּרַגְתִּי צַוָּארוֹ עָטַף. וְהוּא הָלַךְ אֶל הַחוֹמוֹת הַלָּלוּ בְּעוֹד אֲנִי לוֹ מְחַכָּה. נָפַל, כַּאֲשֶׁר רַבִּים מֵהֶם נָפָלוּ עַל אֲבָנִים אֲשֶׁר בָּעִיר הָעַתִּיקָה. הַיְדַעְתֶּם...כוכב מצמץ על חיוורונו של ערב הוצף האופק בזהב מגדל דוד מביט עלי אחרת קודרים הם פני מזרח אל מול המערב ערגה בלב כאפלולית שמים פורשת תוגתה כל כך מדוע כה עצוב בירושלים מדוע עוד פועם בי, זה לא נשכח בלאט צופות אנו בנות בוכרה בנות מארץ רחוקה אל החומות משם גלות נגזרה על אבנים שחורות בעיר העתיקה הידעתם, אני זהרה אני זהרה מארץ רחוקה מעבר ים והר, אני מעיר בוכרה אבל ביתי בעיר העתיקה קודרות שם החומות אלפי שנים הטביעו חותמן על אבן ובנות בוכרה כיונות הומות יוצאות בערגתן, ערגת אישה אוהבת הידעתם... עננת טל יורדת על עינינו וברדת לילה בדממה נסתיר פנים מתחת צעיפינו נצא ונתבונן ישר אל החומות היה אחד, נפגשנו ערב ליבי היה בזרועותיו ובבוא היום חבש מצנפת גרב בסוודר שסרגתי צווארו עטף והוא הלך אל החומות הללו בעוד אני לו מחכה נפל כאשר רבים מהם נפלו על אבנים אשר בעיר העתיקה הידעתם...

מילים: רפאל קלצ'קין
לחן: משה וילנסקי
הלחנה: 1950

כּוֹכָב מִצְמֵץ, עַל חִוְּרוֹנוֹ שֶׁל עֶרֶב,

הוּצַף הָאֹפֶק בְּזָהָב.

מִגְדַּל דָּוִד מַבִּיט עָלַי אַחֶרֶת;

קוֹדְרִים הֵם פְּנֵי מִזְרָח אֶל מוּל הַמַּעֲרָב.

עֶרְגָּה בַּלֵּב – כְּאַפְלוּלִית שָׁמַיִם,

מוֹשֶׁכֶת תּוּגָתָהּ כָּל כָּךְ.

מַדּוּעַ כֹּה עָצוּב בִּירוּשָׁלַיִם,

מַדּוּעַ עוֹד פּוֹעֵם בִּי זֶה שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח?

בַּלָּאט צוֹפוֹת אֲנַחְנוּ, בְּנוֹת בּוּכָרָה,

בָּנוֹת מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה,

אֶל הַחוֹמוֹת מִשָּׁם גָּלוּת נִגְזָרָה,