שיר לכותל

פָּרַצְנוּ דֶּרֶךְ שַׁעַר אֲרָיוֹת אִמַּצְנוּ אֶת הָעֻזִּי אֶל הַמֹּתֶן אָמַרְנוּ לֹא, כִּי לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת אֲבָל זֶה הִתְרַחֵשׁ – הִנֵּה הַכֹּתֶל! הִנֵּהוּ שָׁם, עַמּוּד יְרוּשָׁלֵם. טְרוּפִים אֵלָיו, שְׁטוּפֵי דָּמִים נֶחְלַצְנוּ רַק מִי שֶׁבְּרַגְלָיו רָץ עַם שָׁלֵם יוֹדֵעַ כָּךְ לָרוּץ כְּמוֹ שֶׁרַצְנוּ. הוֹ כֹּתֶל, כֹּתֶל מְיֻתָּם הַקְשֵׁב לִבְכִי בָּנֶיךָ! וּזְכֹר, זְכֹר כִּי דִּמְעָתָם כְּבֵדָה מֵאֲבָנֶיךָ. רָאִינוּ אֶת פָּנָיו מִמֶּרְחַקִּים אֲבָל שֶׁהוּא קָרוֹב לֹא הֶאֱמַנּוּ, וְרַק מֵתֵינוּ שֶׁנָּפְלוּ שׁוֹתְקִים אָמְרוּ לָנוּ שֶׁכְּבָר, שֶׁהוּא שֶׁלָּנוּ! הִנֵּהוּ פֹּה, הַכֹּתֶל הָאָפֹר עָמַדְנוּ לְנֶגְדּוֹ וְהֶחֱרַשְׁנוּ רַק מִי שֶׁכְּבָר עוֹמֵד כָּךְ אֶלֶף דּוֹר יוֹדֵעַ לְהַרְגִּישׁ מַה שֶּׁהִרְגַּשְׁנוּ! הוֹ כֹּתֶל... קָרַבְנוּ אַט, כּוֹשְׁלִים וְעַל גָּחוֹן וְלָאֵזוֹב דָּבַקְנוּ פֶּה וְלֶחִי מַתַי שָׁמְעָה שְׁעַת הַנִּצָּחוֹן אֶת שִׁיר הַמְּנַצְּחִים גּוֹעֶה בְּבֶכִי. נָגַעְנוּ בּוֹ וְאִישׁ לֹא יְנַחֵשׁ מַה שֶּׁסִּפְּרוּ לָאֶבֶן שְׁתֵּי יָדֵינוּ רַק מִי אֲשֶׁר חַיָּיו נָגְעוּ בְּאֵשׁ יוֹדֵעַ אֵיךְ נָגְעוּ אֶצְבְּעוֹתֵינוּ. הוֹ כֹּתֶל...פרצנו דרך שער אריות, אמצנו את העוזי אל המותן, אמרנו לא, כי לא יכול להיות, אבל זה התרחש - הנה הכותל! הינהו שם, עמוד ירושלם. טרופים אליו, שטופי דמים נחלצנו, רק מי שברגליו רץ עם שלם יודע כך לרוץ כמו שרצנו. הו כותל, כותל מיותם, הקשב לבכי בניך! וזכור, זכור כי דמעתם כבדה מאבניך. ראינו את פניו ממרחקים, אבל שהוא קרוב לא האמנו. ורק מתינו שנפלו שותקים אמרו לנו שכבר, שהוא שלנו! הינהו פה, הכותל האפור, עמדנו לנגדו והחרשנו, רק מי שכבר עומד כך אלף דור יודע להרגיש מה שהרגשנו! הו כותל.... קרבנו אט, כושלים ועל גחון, ולאזוב דבקנו פה ולחי. מתי שמעה שעת הנצחון את שיר המנצחים גועה בבכי. נגענו בו ואיש לא ינחש מה שסיפרו לאבן שתי ידינו, רק מי אשר חייו נגעו באש יודע איך נגעו אצבעותינו. הו כותל...