לבן האדם

אֲנִי הוּא זֶה הָעוֹמֵד לְפָנֶיךָ, גֵּא, לֹא יְנֻצַּח, אֲשֶׁר הִכּוּנִי בְּמַגְלֵב עַל קָדְקוֹדִי, וְנִשְׁבַּר קָדְקוֹדִי וַיְּזַנֵּק מוֹחִי, יְדַדֶּה בִּכְתָמָיו עַל קִירוֹת הַבָּתִּים וְעַל מִדְרָכוֹת וַיִּזְעַק. אֲנִי הוּא הַיֶּלֶד יִלֵּל עִם הַזְּאֵבִים בָּעֳבִי-הַיְּעָרוֹת, בִּשְׂעָרִי זָרְקָה שֵׂיבָה מִפַּחַד בְּנֵי-אָדָם, פֶּן יָשׁוּבוּ לַיַּעַר וְיִטְרְפוּנִי, אוֹתִי וְאַחַי-הַזְּאֵבִים. אֲנִי הָאֵם הִשְׁלִיכָה עַצְמָהּ לַתְּהוֹם שֶׁל עֶשְׂרִים הַקּוֹמוֹת הַנְּיוּ-יוֹרְקִיּוֹת, וּשְׁנֵי יְלָדַי בִּזְרוֹעוֹתַי, חֲבוּקִים חִבּוּקֵי אַהֲבָה. אֲנִי, הָאֵם, לִילָדַי אָמַרְתִּי: רְאוּ, מַה נָּאָה הַטִּיסָה הַזֹּאת, נַשְּׁקוּנִי, עוֹלָלַי, חַבְּקוּנִי וְנָטוּסָה. - וַנִּתְרַסֵּק אֲנִי וִילָדַי וַיֵּקַל לָנוּ. אֲנִי הוּא אֲשֶׁר טֻלְטַלְתִּי מִחוֹף אֱלֵי חוֹף וְלַמּוֹלֶדֶת לֹא הִגַּעְתִּי. גּוּפִי נִקְלַע לַסְּלָעִים בְּאַחַד הַיָּמִים הַגְּדוֹלִים. וַיְּגַלְגְּלוּנִי הַגַּלִּים, יַחְלִיקוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַטְּפוּ בְּשָׂרִי הַקָּרוּעַ. הַדָּגִים סַבּוּנִי וְתָהוּ: מָה הַקְּרָעִים הַלָּלוּ? הַלָּזֶה יִקָּרֵא אָדָם? אֲנִי הוּא זֶה הָעוֹמֵד לְפָנֶיךָ. הַלָּזֶה יִקָּרֵא אָדָם?אני הוא זה העומד לפניך, גא, לא ינוצח, אשר היכוני במגלב על קודקודי, ונשבר קודקודי ויזנק מוחי, ידדה בכתמיו על קירות הבתים ועל מדרכות ויזעק. אני הוא הילד ילל עם הזאבים בעבי-היערות, בשערי זרקה שיבה מפחד בני-אדם, פן ישובו ליער ויטרפוני, אותי ואחי-הזאבים. אני האם השליכה עצמה לתהום של עשרים הקומות הניו-יורקיות, ושני ילדי בזרועותי, חבוקים חיבוקי אהבה. אני, האם, לילדי אמרתי: ראו, מה נאה הטיסה הזאת, נשקוני, עוללי, חבקוני ונטוסה. - ונתרסק אני וילדי ויקל לנו. אני הוא אשר טולטלתי מחוף אלי חוף ולמולדת לא הגעתי. גופי נקלע לסלעים באחד הימים הגדולים. ויגלגלוני הגלים, יחליקוני חרש, ילטפו בשרי הקרוע. הדגים סבוני ותהו: מה הקרעים הללו? הלזה יקרא אדם? אני הוא זה העומד לפניך. הלזה יקרא אדם?