בלדה עכברית - אלברט כהן

הָיֹה הָיָה לִפְנֵי דּוֹרוֹת עַכְבָּר קָטָן כַּזֶּרֶת, אֲשֶׁר אָהַב בְּכָל לֵבָב עַכְבֶּרֶת לְתִפְאֶרֶת. בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת וּבַפִּנּוֹת טִיְּלוּ הַשְּׁנַיִם יַחַד, כִּי גַּם בַּשְּׁחוֹר בְּאֹפֶל חוֹר, הָאַהֲבָה פּוֹרַחַת. הָאַהֲבָה בַּת-הַשָּׁמַיִם הִיא הָאוֹר בִּלְבָבוֹת אֲפֵלִים. הִיא מוֹזֶגֶת חֲלוֹם בָּעֵינַיִם, הִיא נוֹסֶכֶת חִיּוּךְ עַל שְׂפָתַיִם, הִיא הוֹפֶכֶת קְטַנִּים לִגְדוֹלִים. X2 אַךְ מַה נּוֹרָא! הָאַהֲבָה עִוֶּרֶת וְחֵרֶשֶׁת. וְהֶחָתוּל עֵינוֹ פְּקוּחָה וּמְזִמּוֹת חוֹרֶשֶׁת. מִמַּאֲרָב יוֹם יוֹם עָקַב אַחֲרֵי הָעַכְבָּרַיִם, לְלֹא רַחֵם הוּא אֶת שְׁנֵיהֶם תָּפַס בִּמְחִי כַּפַּיִם. הָאַהֲבָה... וְהָעַכְבָּר אָז כָּךְ אָמַר: "אֲבוֹי חָתוּל הַקְשֵׁב-נָא! אֱכֹל אוֹתִי בִּמְקוֹם גְּבִרְתִּי! אֶת חֵרוּתָהּ הָשֵׁב-נָא" עָנָה חָתוּל בְּרֹב זִלְזוּל: "הַסֵּדֶר לֹא קוֹבֵעַ! טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מֵאֶחָד. אֶטְרֹף אוֹתְךָ אַחֲרֶיהָ..." הָאַהֲבָה... וְהָאָדָם רָאָה הַדָּם אֲשֶׁר זָרַם כַּמַּיִם. וְדִמְעוֹתָיו עַל לֶחְיוֹ זָלְגוּ מִן הָעֵינַיִם. לַנְּשָׁמוֹת הָעֲגוּמוֹת הוּא הֶעֱנִיק כְּנָפַיִם; וְעַד עוֹלָם הוּא הוֹשִׁיבָם בְּחוֹר שֶׁבַּשָּׁמַיִם. הָאַהֲבָה...היה היה לפני דורות עכבר קטן כזרת אשר אהב בכל לבב עכברת לתפארת במסדרונות ובפינות טיילו השניים יחד כי גם בשחור באופל חור האהבה פורחת האהבה בת השמיים היא האור בלבבות אפלים היא מוזגת חלום בעיניים היא נוסכת חיוך על שפתיים היא הופכת קטנים לגדולים X2 אך מה נורא האהבה עיוורת וחירשת והחתול עינו פקוחה ומזימות חורשת ממארב יום יום עקב אחרי העכבריים ללא רחם הוא את שניהם תפס במחי כפיים האהבה... והעכבר אז כך אמר אבוי חתול הקשב נא אכול אותי במקום גבירתי את חרותה השב נא ענה חתול ברוב זלזול הסדר לא קובע טובים השניים מאחד אטרוף אותך אחריה האהבה... והאדם ראה הדם אשר זרם כמים ודמעותיו על לחייו זלגו מן העיניים לנשמות העגומות הוא העניק כנפיים ועד עולם הוא הושיבם בחור שבשמיים האהבה...