דחלילים

בַּגּנָּה הַטַּל נוֹצֵץ עַל הַצּוֹנֵן וְהַחַזֶּרֶת וְדַחְלִיל בּוּל-גֹּלֶם-עֵץ, לוֹ נִצָּב פֹּה לְמִשְׁמֶרֶת. הוּא בַּחוּר פָּשׁוּט וָתַם, אַךְ אֵינֶנּוּ עַם הָאָרֶץ. לוּ הָיָה זֶה בֶּן-אָדָם, הוּא הָיָה עַסְקָן בָּאָרֶץ. יֵשׁ כָּמוֹהוּ לֹא מְעַט, שֶׁעָלוּ כְּבָר הֶרָה-הֶרָה. הֵם יוֹשְׁבִים בְּכָל מוֹסָד וְרַק הוּא מַפְסִיד קַרְיֶרָה. הוּא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת צַיָּר, מַרְצֶה אוֹ בַּעַל-תֹּאַר. יֵשׁ לוֹ כָּל הַמַּעֲלוֹת, אֵין לוֹ רַק מַזָּל מִנֹּעַר. וְלָכֵן אוֹמֵר לִי הַקָּהָל: אַל נָא תְּסַפְּרִי פֹּה סִפּוּרִים. זֶהוּ רַק דַּחְלִיל כָּזֶה אֻמְלָל, לְהַפְחִיד בּוֹ אֶת הַצִּפֳּרִים. יֵשׁ בּוֹ תֶּבֶן, יֵשׁ בּוֹ קַשׁ, אֲבָל אֵין בּוֹ כָּל מַמָּשׁ, אֵין הוּא יוֹשֵׁב-רֹאשׁ אֲפִלּוּ... בְּקִצּוּר, מַמָּשׁ דַּחְלִיל הוּא. וְלָכֵן עוֹמֵד הוּא כְּמוֹ חַי, וְשׁוֹמֵר עַל גֶּזֶר וְעַל חַסָּה. אַף כִּי, כְּרַבִּים מִמַּכָּרַי, יֵש לוֹ רֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁל קָלָוָסָה. זֶהוּ רַק דַּחְלִיל, זֶה רַק דַּחְלִיל, אֶת הַצִּפֳּרִים בּוֹ לְהַבְהִיל. בַּחוּרוֹן מִתֵּל-אָבִיב, בְּתִלְבֹּשֶׁת מְגֻנְדֶּרֶת, פֹּה חִזֵּר אַחֲרַי סָבִיב, כְּחוֹלֶה בְּמִין חַזֶּרֶת. אָז אָמַרְתִּי לוֹ לְאַט: אַל תִּתְקַע נָא בִּי עֵינַיִם. יֵשׁ לִי כְּבָר דַּחְלִיל אֶחָד, לָמָּה לִי, חַבִּיבִּי, שְׁנַיִם? (או: חֲבִיבִי) בַּחוּרוֹת יֶשְׁנָן, בֻּבּוֹת, עֲשׂוּיוֹת לְפִי הַסֶּרְיָה. בְּעֵינַיִם בְּלִי גַבּוֹת, הֵן יוֹרוֹת כְּאַרְטִילֶרְיָה. אֶת יָפְיָן וּגְבוּרָתָן מַבְלִיטוֹת הֵן בְּכָל סֶקְטוֹר, כִּי חָתָן, חָתָן, חָתָן, מְחַפְּשׂוֹת הֵן בִּפְּרוֹזֶ'קְטוֹר. עֲלֵיהֶן אוֹמֵר לִי הַקָּהָל, אֶת הַלָּלוּ אָנוּ מַכִּירִים: זֶהוּ מִין דַּחְלִיל כָּזֶה אֻמְלָל, לְהַפְחִיד בּוֹ אֶת הַבַּחוּרִים. יֵשׁ בּוֹ תֶּבֶן, יֵשׁ בּוֹ קַשׁ, אֲבָל אֵין בּוֹ כָּל מַמָּשׁ. וְעַל הַבַּחוּרִים בְּנֵי-שַַׁחַת זֶה מַפִּיל אֵימָה וּפַחַד. אַךְ בִּמְקוֹם לָנוּס מִזֶּה בְּחִיל הֵם רָצִים יָשָׁר אֵלָיו בְּלִי טְרוּנְיָה. בְּיִחוּד, אָחִי, אִם לַדַּחְלִיל, יֵשׁ אוּלַי בְּבֶּרְקְלִיס-בַּנְק נְדוּנְיָה. זֶהוּ רַק דַּחְלִיל... גַּם הַגֶּזֶר גַּם הַכְּרוּב יִצְמְחוּ בְּאוֹר שָׁמַיִם. וְיִתְּנוּ לְךָ כָּל טוּב, אִם תַּשְׁקֶה אוֹתָם בְּמַיִם. רַק הַיֶּרֶק הָאַנְגְּלִי מַיִם לֹא שׁוֹתֶה, חֲמוּדִי. הוּא צוֹמֵחַ לְהַפְלִיא רַק עַל נֵפְט אִבְּן-סָעוּדִי. שָׁם צוֹמֵחַ הַתִּלְתָּן וְהַחַסָּה שָׁם פּוֹרֶצֶת, וְהַסֵּפֶר הַלָּבָן שָׁם עוֹמֵד כְּמוֹ מִפְלֶצֶת. הוּא נִרְאֶה כְּאִלּוּ חַי, רֹאשׁ וְגוּף וּמַּגָּפַיִם. אַךְ כְּשֶׁקַּר, יְדִידַי, כֵּן גַּם הוּא- אֵין לוֹ רַגְלַיִם. סֵפֶר זֶה, יוֹדֵעַ הַקָּהָל, הוּא שׁוֹנֶה מִיֶּתֶר הַסְּפָרִים, זֶהוּ רַק דַּחְלִיל כָּזֶה אֻמְלָל, לְהַפְחִיד בּוֹ אֶת הַצִּפֳּרִים. יֵשׁ בּוֹ תֶּבֶן, יֵשׁ בּוֹ קַשׁ, אֲבָל אֵין בּוֹ כָּל מַמָּשׁ. הוּא אֲפִלּוּ כְּתִפְאֶרֶת לֹא עוֹמֵד בִּפְנֵי בִּקֹּרֶת. עֵת יִפֹּל הַסֵּפֶר הַלָּבָן, אָנוּ נִשְׁמַרְנוּ לְמַזְכֶּרֶת, אָנוּ נַעֲמִיד אוֹתוֹ בַּגַּן שֶׁיִּשְׁמֹר עַל גֶּזֶר וְחַזֶּרֶת. כִּי יִהְיֶה נָחוּץ לָנוּ דַּחְלִיל אֶת הַצִּפֳּרִים בּוֹ לְהַבְהִיל.בגינה הטל נוצץ על הצונן והחזרת ודחליל בול-גולם-עץ, לו ניצב פה למשמרת. הוא בחור פשוט ותם, אך איננו עם הארץ. לו היה זה בן-אדם, הוא היה עסקן בארץ. יש כמוהו לא מעט, שעלו כבר הרה-הרה. הם יושבים בכל מוסד ורק הוא מפסיד קריירה. הוא יכול היה להיות צייר, מרצה או בעל-תואר. יש לו כל המעלות, אין לו רק מזל מנוער. ולכן אומר לי הקהל: אל נא תספרי פה סיפורים. זהו רק דחליל כזה אומלל, להפחיד בו את הציפורים. יש בו תבן, יש בו קש, אבל אין בו כל ממש, אין הוא יושב-ראש אפילו... בקיצור, ממש דחליל הוא. ולכן עומד הוא כמו חי, ושומר על גזר ועל חסה. אף כי, כרבים ממכריי, יש לו ראש גדול של קלווסה. זהו רק דחליל, זה רק דחליל, את הציפורים בו להבהיל. בחורון מתל-אביב, בתלבושת מגונדרת, פה חיזר אחריי סביב, כחולה במין חזרת. אז אמרתי לו לאט: אל תתקע נא בי עיניים. יש לי כבר דחליל אחד, למה לי, חביבי, שניים? בחורות ישנן, בובות, עשויות לפי הסריה. בעיניים בלי גבות, הן יורות כארטילריה. את יופיין וגבורתן מבליטות הן בכל סקטור, כי חתן, חתן, חתן, מחפשות הן בפרוז'קטור. עליהן אומר לי הקהל, את הללו אנו מכירים: זהו מין דחליל כזה אומלל, להפחיד בו את הבחורים. יש בו תבן, יש בו קש, אבל אין בו כל ממש. ועל הבחורים בני-שחת זה מפיל אימה ופחד. אך במקום לנוס מזה בחיל הם רצים ישר אליו בלי טרוניה. בייחוד, אחי, אם לדחליל, יש אולי בברקליס-בנק נדוניה. זהו רק דחליל... גם הגזר גם הכרוב יצמחו באור שמים. ויתנו לך כל טוב, אם תשקה אותם במים. רק הירק האנגלי מים לא שותה, חמודי. הוא צומח להפליא רק על נפט אבן-סעודי. שם צומח התלתן והחסה שם פורצת, והספר הלבן שם עומד כמו מפלצת. הוא נראה כאילו חי, ראש וגוף ומגפים. אך כשקר, ידידיי, כן גם הוא- אין לו רגליים. ספר זה, יודע הקהל, הוא שונה מיתר הספרים, זהו רק דחליל כזה אומלל, להפחיד בו את הציפורים. יש בו תבן, יש בו קש, אבל אין בו כל ממש. הוא אפילו כתפארת לא עומד בפני ביקורת. עת ייפול הספר הלבן, אנו נשמרנו למזכרת, אנו נעמיד אותו בגן שישמור על גזר וחזרת. כי יהיה נחוץ לנו דחליל את הציפורים בו להבהיל.