לבי הומה אל עמי

לִבִּי הוֹמֶה אֶל עַמִי לָמוֹ רוּחִי, רִגְשׁוֹתַי. הָרֵי גָּלִיל מְקוֹמִי, חֶמְדַת אֶרֶץ אֲבוֹתַי. עַל רֹאשׁ גִּבְעָה, תַּחַת שִׁטָּה, אַחַז זִיו שָׁמַי, עֵינַי אוֹרוּ, וּבָעֵמֶק – דָּגָן חִטָּה אַחַי בְּרִנָּה יִקְצוֹרוּ. וְאִם אוֹיֵב יִלְחָצֵם אֵת בְּשֶלַח נָמִירָה. חוֹצֵץ נֵצֵא, נִרְעַצֵם וְעוֹל זָרִים נָסִירָה. אָז יְהוּלָל כְּבוֹדֵנוּ שִׁירַת הַדְּרוֹר נָרִיעַ, וּמֵעַל פִּסְגוֹת הָרֵינוּ נֵס הַחוֹפֶשׁ יוֹפִיעַ. לבי הומה אל עמי למו רוחי, רגשותי. הרי גליל מקומי, חמדת ארץ אבותי. על ראש גבעה, תחת שיטה, אחז זיו שמי, עיני אורו, ובעמק - דגן חיטה אחי ברינה יקצורו. ואם אויב ילחצם את בשלח נמירה. חוצץ נצא, נרעצם ועול זרים נסירה. אז יהולל כבודנו שירת הדרור נריע, ומעל פסגות הרינו נס החופש יופיע.