ביום קיץ יום חום (לחן דפנא)

בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם, עֵת יְבַקֵּשׁ הַלֵּב פִּנַּת שֶׁקֶט לַחֲלוֹם – בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, רֵעַ עָיֵף!   לִי-יֶשׁ-גָּן, וּבַגָּן תַּחַת אוֹג כֶּבֶד צֵל, הַרְחֵק הַרְחֵק מֵעִיר וּמִמְּתִים, נֶחְבָּא תֵל, כֻּלּוֹ עָטוּף יְרַקְרַק, כֻּלּוֹ אֹמֵר סוֹד אֵל – שָׁם נֵחָבֵא, נָנוּחַ, אָח נָעִים! וּבְהִתְעַנֵּג וּבְרֹךְ שָׁם בַּמַּחֲבֵא הַלָּז נַמְתִּיק יַחְדָּו בִּדְמִי צָהֳרַיִם הָרָז, שֶׁיּוֹפִיעַ לִשְׁנֵינוּ מִקֶּרֶן הַפָּז, הַבֹּקַעַת אֶת-שִׁפְעַת הַצְּלָלִים.   וּבְלֵיל חֹרֶף, לֵיל קֹר, עֵת מַחֲשַׁכִּים וּשְׁחוֹר יְשׁוּפוּךָ בַּחוּץ, הוֹלֵךְ סוֹבֵב הַקֹּר, וּבִבְשָׂרְךָ כִּי-יִתְקַע מַאַכְלוֹתָיו הַכְּפוֹר – בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, בְּרוּךְ אֲדֹנָי! בֵּיתִי קָטָן וָדַל, בְּלִי מַכְלוּלִים וּפְאֵר, אַךְ הוּא חָם, מָלֵא אוֹר וּפָתוּחַ לַגֵּר, עַל-הָאָח בֹּעֵר אֵשׁ, עַל-הַשֻּׁלְחָן הַנֵּר – אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד!   וּבְהִשָּׁמַע מִילֵל סוּפַת לֵיל קוֹל כָּאוֹב, זָכֹר נִזְכֹּר עֱנוּת רָשׁ גֹּוֵע בָּרְחוֹב, וּלְחַצְתִּיךָ אֶל-לֵב, רֵעִי, אָחִי הַטּוֹב – וּרְסִיס נֶאֱמָן אוֹרִידָה עָלֶיךָ. אַךְ בְּבֹא תוֹר הַסְּתָו, בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב; עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב, דֶּלֶף טֹרֵד עַל-גָּג, עָשׁ בְּקֶרֶב לֵבָב – בִּי, עָזְבֵנִי לְנַפְשִׁי, אָח חַנּוּן!   בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת; וּבְהִתְעַטֵּף הַלֵּב וּבִהְיוֹתוֹ לִמְסוֹס אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת – וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי. ביום קייץ, יום חום, עת השמש ממרום הרקיע תלהט כתנור היום, עת יבקש הלב פינת שקט לחלום – בוא אלי, בוא אלי, רע עיף!   לי-יש-גן, ובגן תחת אוג כבד צל, הרחק הרחק מעיר וממתים, נחבא תל, כולו עטוף ירקרק, כולו אומר סוד אל – שם נחבא, ננוח, אח נעים! ובהתענג וברוך שם במחבא הלז נמתיק יחדו בדמי צהוריים הרז, שיופיע לשנינו מיקרן הפז, הבוקעת את-שפעת הצללים.   ובליל חורף, ליל קור, עת מחשכים ושחור ישופוך בחוץ, הולך סובב הקור, ובבשרך כי-יתקע מאכלותיו הכפור – בוא אלי, בוא אלי, ברוך אדוני! ביתי קטן ודל, בלי מכלולים ופאר, אך הוא חם, מלא אור ופתוח לגר, על-האח בוער אש, על-השולחן הנר – אצלי שב והתחמם, אח אובד!   ובהישמע מילל סופת ליל קול כאוב, זכור נזכור ענות רש גווע ברחוב, ולחצתיך אל-לב, רעי, אחי הטוב – ורסיס נאמן אורידה עליך. אך בבוא תור הסתו, בימי סגריר ועב; עמום שומם היקום, רפש הולך ורב, דלף טורד על-גג, עש בקרב לבב – בי, עזבני לנפשי, אח חנון!   בשיממון הזה אחפוץ בדד היות; ובהתעטף הלב ובהיותו למסוס אל-תראני עין זר, זר לוא-יבין את-זואת – וערירי אחרישה ביגוני.

מבוסס על: "משירי העלייה השנייה", הוצאת המרכז לתרבות, תש"ח, עמוד 32