לתמונת אמא

תְּמוּנָתֵךְ כֹּה שְׁלֵוָה – אַתְּ אַחֶרֶת: קְצָת גֵּאָה וּנְבוֹכָה עַל שֶׁאַתְּ – אִמִּי. מְלַוָּה בְּדִמְעָה וּבְחִיוּךְ מְוַתֶּרֶת וּמֵעוֹלָם אֵינֵךְ שׁוֹאֶלֶת: "מִי?" לֹא תָּמַהְתְּ, לֹא רָגַזְתְּ, עֵת בָּאתִי אֵלַיִךְ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ וְאָמַרְתִי "תְּנִי!" אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי. וְיוֹתֵר מִמֶּנִי אַתְּ הַיּוֹם זוֹכֶרֶת אֶת יְגוֹן-יַלְדוּתִי, וְנַפְשֵׁךְ כְּבָר פָּתְרָה: עֵת תָּבוֹא אֵלַיִךְ הַבַּת הַבּוֹגֶרֶת, הִיא תָּבִיא אֶת יֵאוּשׁ תּוּגָתָהּ שֶׁבָּגְרָה. כֵּן. אָבוֹא רְצוּצָה וְלֹא אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ. לֹא אֶבְכֶּה בְּחֵיקֵךְ, לֹא אֶלְחַשׁ: "אִמִּי!" אַתְּ תֵּדְעִי: זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: "מִי?"תמונתך כה שלווה את אחרת קצת גאה ונבוכה על שאת אמי מלווה בדמעה ובחיוך מוותרת ומעולם אינך שואלת מי לא תמהת לא רגזת עת באתי אלייך מדי יום ביומו ואמרתי תני את הכול הבאת לי במו ידיך רק מפני שאני אני ויותר ממני את היום זוכרת את יגון ילדותי ונפשך כבר פתרה עת תבוא אלייך הבת הבוגרת היא תביא את ייאוש תוגתה שבגרה כן אבוא רצוצה ולא אשאל לשלומך לא אבכה בחיקך לא אלחש אמי את תדעי זה שעזבני היה לי יקר ממך ולא תשאליני מי