בהר אפרים ביקנעם (לחן זעירא)

בְּהַר אֶפְרַיִם בְּיָקְנְעָם יָצְאוּ שְׁנֵי רֵעִים לְעֶזְרַת הָעָם: יוֹאָשׁ וְיִצְחָק, בַּחוּרִים אַמִּיצִים, עֵת לַמַּעְדֵּר וְעֵת לַחִצִּים. יָצְאוּ לִשְׁמֹר בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל אֶת שְׂדוֹת יִשְׂרָאֵל מִצָּר מִשְׁתּוֹלֵל. בְּחֶשְׁכַת הַלֵּיל סַכָּנוֹת לָרֹב מֵאַחֲרֵי כָּל אֶבֶן רוֹצֵחַ יֶאֱרֹב. יוֹאָשׁ בְּחִיּוּךְ לְיִצְחָק יִלְחַשׁ: אֶם אֶפֹּל – לְבִנְךָ תִּקְרָא יוֹאָשׁ רֵעוֹ לִקְרָאתוֹ בָּאֹפֶל יִצְחָק: וּבְנָפְלִי תִּקְרָא לְבִנְךָ יִצְחָק. בְּהַר אֶפְרַיִם בְּיָקְנְעָם יְרִיָּה אַחֲרֵי יְרִיָּה תִּרְעַם מְטַר חִצִּים בָּאֹפֶל יִרְעַשׁ עַל שְׂדוֹת יִשְׂרָאֵל יִצְחָק וְיוֹאָשׁ עַל שְׂדוֹת יִשְׂרָאֵל שְׁנֵי רֵעִים צְעִירִים נָפְלוּ חֲלָלִים, שׁוֹמְרִים עֲרִירִים. אָז אִישׁ יָקְנְעָם נִשְׁבַּע עַל דָּמָם: בָּנִים יִוָּלְדוּ יִקָּרְאוּ עַל שְׁמָם אֲבָל הָרִאשׁוֹן עַל שֵׁם מִי יְקֹרָא? שְׁנֵיהֶם חֲבִיבִים, וּלְמִי הַבְּכוֹרָה? וְהֵן עַל לִבֵּנוּ שְׁנֵיהֶם כְּחוֹתָם הֵן לֹא נִפְרְדוּ גַּם בְּמוֹתָם. בְּהַר אֶפְרַיִם בְּיָקְנְעָם בְּשִׂמְחָה חֲרִישִׁית כָּל לֵב יִפְעַם: אִשָּׁה יָלְדָה בָּנִים תְּאוֹמִים! הַאֵין זֶה אוֹת וּמוֹפֵת מִמְּרוֹמִים? אִם לֹא נִפְרְדוּ גַּם בְּמוֹתָם, עַתָּה בְּרִית חַיִּים מֵחָדָשׁ אִחְדָתָם... בְּהַר אֶפְרַיִם, בְּיָקְנְעָם נוֹלְדוּ שְׁנֵי אַחִים לְעֶזְרַת הָעָם יוֹאָשׁ וְיִצְחַָק, בַּחוּרִים כַּהֲלָכָה, יוֹנְקִים שְׁדֵי אִמָּם וּגְדֵלִים לִבְרָכָה. גִּדְלוּ מְהֵרָה, יוֹאָשִׁים! יִצְחָקִים! שְׂדוֹת יִשְׂרָאֵל לָכֶם מְחַכִּים.בהר אפרים ביקנעם, יצאו שני רעים לעזרת העם, יואש ויצחק, בחורים אמיצים, עת למעדר ועת לחצים. יצאו לשמור בחשכת הליל. את שדות ישראל מצר משתולל בחשכת הליל סכנות לרוב מאחרי כל אבן רוצח יארוב. יואש בחיוך ליצחק ילחש: אם אפול-לבנך תקרא יואש רעו לקראתו באופל יצחק: ובנופלי תקרא לבנך יצחק. בהר אפרים ביקנעם ירייה אחרי ירייה תרעם מטר חיצים באופל ירעש על שדות ישראל יצחק ויואש על שדות ישראל שני רעים צעירים נפלו חללים שומרים ערירים אז איש יקנעם נשבע על דמם: בנים יוולדו - יקראו על שמם אבל הראשון על שם מי יקורא? שניהם חביבים - ולמי הבכורה? והן על ליבנו שניהם כחותם, הן לא נפרדו גם במותם. בהר אפרים, ביקנעם בשמחה חרישית כל לב יפעם: אישה ילדה בנים תאומים... האין זה אות ומופת ממרומים? אם לא נפרדו גם במותם - עתה ברית חיים מחדש איחדתם... בהר אפרים, ביקנעם נולדו שני אחים לעזרת העם יואש ויצחק - בחורים כהלכה, יונקים שדי אמם וגדלים לברכה. גידלו מהרה, יואשים! יצחקים! שדות ישראל לכם מחכים.

פרשנות להלחנתו של זעירא מפי הילה שי

אעפ"י שהמנגינה בהחלט מוצלחת, היא כנראה לא התפשטה ביישוב. נזכרתי בה טיפין טיפין. השיר מתחיל בנעימה קליטה וקלה יחסית המלווה את סיפור המעשה בשני חבר'ה צעירים והולמת את רוח הטקסט עד כה.

הייחוד המוזיקלי מתחיל במילים "בחשכת הליל, סכנות לרוב, מאחרי כל אבן רוצח יארוב". תחילה יורדת הנעימה ומשדרת פחד, לילה, סכנה, ובמילה "יארוב" עולה בבת אחת כמשמיעה זעקה בגלל סכנה מפני האויבים הבלתי-נראים.

ההמשך שקט ומחקה את התלחשות השומרים: "יואש בחיוך (כביכול...) ליצחק ילחש"... בשקט זה מצווה יואש את יצחק לקרוא לבנו שייוולד בשמו, וחברו משיב לו באותה מטבע, אך עם שינוי דרסטי במנגינה: "רעו לקראתו באופל יצחק: ובנפלי תקרא לבנך יצחק!", והנעימה זועקת לקיום הצוואה.

ולמה אני כותבת שורות אלה? כי לדעתי זעירא לא סתם הנציח את השניים בהלחנתו, אלא הוסיף גם מחשבה אומנותית והתאים את המנגינה באופן כה מוצלח כך שהמאזין יחווה את ההתרחשות שבטקסט.