עכשיו אפשר לומר

שְׁלֹשָׁה רֵעִים הָלְכוּ יַחְדָּו בְּלֵיל עוֹפֶרֶת, בְּלֵיל בּוֹ הַבַּרְזֶל דִּבֵּר דְּבָרוֹ עַד תֹּם. אָמַר אֶחָד: אֶטַּע שְׂדֵרָה בְּצַד הַדֶּרֶךְ, וְהַשֵּׁנִי כִּסָּה בֵּיתוֹ בְּגַג אָדֹם. אֲזַי הַדָּם הִשְׁחִיר בְּעֵינֵיהֶם לְפֶתַע. וְהַזֵּיתִים הָיוּ מֵעַל מִתְלַחֲשִׁים, וְאִמָּהוֹת חִוְּרוֹת נוֹתְרוּ לְיַד הַפֶּתַח וּתְלוּלִיּוֹת עָפָר וַעֲלֵיהֶן בְּרוֹשִׁים... עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶת הַדְּבָרִים כֻּלָּם, אֶת הַשְּׁתִיקוֹת. וְרַק אֵי שָׁם נִשְׁמַר זִכְרוֹן לֵילוֹת הַדָּם וְצַלָּקוֹת... אַךְ הַשְּׂדֵרוֹת, אֲשֶׁר הוֹלְכוֹת בְּצַד הַדֶּרֶךְ וְהַבָּתִּים, וְהַגַּגּוֹת הָאֲדֻמִּים, וּשְׁנֵי בְּרוֹשִׁים שְׁחֹרִים בְּתוֹךְ שְׁקִיעָה בּוֹעֶרֶת, כָּל אֵלֶּה יִוָּתְרוּ עִמִּי לְעוֹלָמִים. עַכְשָׁו דְּמָמָה גְּדוֹלָה עַל פְּנֵי דְּרָכִים עוֹבֶרֶת, בְּאֹדֶם הַשְּׁקִיעָה שָׁמַיִם בּוֹעֲרִים, עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לוֹמַר, כִּי אָז הָיָה אַחֶרֶת, עֵת שְׁנֵי בְּרוֹשִׁים שְׁחֹרִים הוֹתַרְתִּי בֶּהָרִים... עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לָשׁוּט הַרְחֵק עַד קְצֵה הָאֹפֶק, עֵת יָם הַזִּכְרוֹנוֹת יָנִיף מִפְרָשׂ לָבָן, אַתְּ לֹא יוֹדַעַת זֹאת, אַךְ אָז בְּתוֹךְ הָאֹפֶל הָיִיתִי כֹּה לְבַד, הָיִיתִי כֹּה לְבַד... עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לוֹמַר... הָיִיתִי כֹּה לְבַד וְאָז הָיָה אַחֶרֶת, רַק שְׁנֵי רֵעַי הָלְכוּ עִמִּי גַּם לֵיל גַּם יוֹם, עַתָּה פָּרְחָה פִּתְאוֹם שְׂדֵרָה לְיַד הַדֶּרֶךְ וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת בָּתִּים אֲשֶׁר גַּגָּם אָדֹם. אוּלָם רֵעַי שֶׁלִּי, רֵעַי אֲשֶׁר הִדְמִימוּ, כְּבָר לֹא יִרְאוּ אֶת זֹאת מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה – וְרַק שְׂדֵרוֹת עֵצִים, גַּגּוֹת שֶׁהֶאֱדִימוּ, וּשְׁנֵי בְּרוֹשִׁים שׁוֹמְרִים מִפְּנֵי הַשִּׁכְחָה... עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לוֹמַר...שלושה רעים הלכו יחדיו בליל עופרת, בליל בו הברזל דיבר דברו עד תום. אמר אחד: אטע שדרה בצד הדרך, והשני כיסה ביתו בגג אדום. אזי הדם השחיר בעיניהם לפתע. והזיתים היו מעל מתלחשים, ואימהות חיוורות נותרו ליד הפתח ותלוליות עפר ועליהן ברושים... עכשיו אפשר לומר את הדברים כולם, את השתיקות. ורק אי שם נשמר זיכרון לילות הדם וצלקות... אך השדרות, אשר הולכות בצד הדרך והבתים, והגגות האדומים, ושני ברושים שחורים בתוך שקיעה בוערת, כל אלה יוותרו עמי לעולמים. עכשיו דממה גדולה על פני דרכים עוברת, באודם השקיעה שמים בוערים, עכשיו אפשר לומר, כי אז היה אחרת, עת שני ברושים שחורים הותרתי בהרים... עכשיו אפשר לשוט הרחק עד קצה האופק, עת ים הזיכרונות יניף מפרש לבן, את לא יודעת זאת, אך אז בתוך האופל הייתי כה לבד, הייתי כה לבד... עכשיו אפשר לומר... הייתי כה לבד, ואז היה אחרת, רק שני רעי הלכו עמי גם ליל גם יום, עתה פרחה פתאום שדרה ליד הדרך ושתי שורות בתים אשר גגם אדום. אולם רעי שלי, רעי אשר הדמימו, כבר לא יראו את זאת מתוך החשכה - ורק שדרות עצים, גגות שהאדימו, ושני ברושים שומרים מפני השכחה... עכשיו אפשר לומר...