בצל זית

לֹא גֶּזַע, כִּי פְּקַעַת שְׁרִירִים מְאֻבָּנִים כִּזְרוֹעוֹת אֵיתָנִים חוֹבְקֵי סֶלַע. לֹא סַעַר יָזִיז חֲזִיז לֹא יָעִיז עַתִּיקִים מִשָּׁנִים וּמִפֶּלֶא. וּמַה זּוֹהֶרֶת צַמֶּרֶת בְּרֹאשׁ זֹאת הַפְּקַעַת כָּל בַּד רְנָנָה. כָּל עַלְעַל נְהוֹרָה וְכֻלָּה עֲלוּמִים, מֶרְחַבְיָהּ וְאוֹרָה. אָמְרוּ: אִילָן מַר הוּא, אַךְ לִי הֵן שַׁחַר הוּא מְחֻמָּש הוּא שָׂרִיד הוּא מָעֹז לֶעָתִיד וּבוֹ מָעֹז לֶעָתִיד וּבוֹ כָּל הַנֶּצַח נִרְמָז. הוּא זַיִת. הוּא בַּיִת. לֹא סְתָם אִילָן לִי. הוּא חוֹתָם לִי אוֹת-עַם לִי הוּא - אָנוּ.לא גזע, כי פקעת שרירים מאבנים כזרועות איתנים חובקי סלע. לא סער יזיז חזיז לא יעיז עתיקים משנים ומפלא. ומה זוהרת צמרת בראש זאת הפקעת כל בד רננה. כל עלעל נהורה וכולה עלומים, מרחביה ואורה. אמרו: אילן מר הוא, אך לי הן שחר הוא מחומש הוא שריד הוא מעוז לעתיד ובו מעוז לעתיד ובו כל הנצח נרמז. הוא זית. הוא בית. לא סתם אילן לי. הוא חותם לי אות-עם לי הוא – אנו.