בלבושך האפור

אֲהַבְתִּיךְ בִּלְבוּשֵׁךְ הָאָפֹר, אֲהַבְתִּיךְ כֶּאֱהֹב אָדָם. אֲהַבְתִּיךְ, אֲהַבְתִּיךְ בַּעֲבוּר שֶׁיָּדַעְתְּ לֶאֱהֹב דּוּמָם. כָּמוֹנִי כָּמוֹךְ בַּבָּנִים שֶׁאֱלוֹהַּ אֶחָד בָּדָה. עַל סִפֵּי-שִׂפְתוֹתֵינוּ חוֹנִים שִׁירִים פִּתְרוֹנָם לֹא נֵדַע. רָקִיעַ בָּהֶם וְכוֹכָב. וְאֹפֶק. וְאִי אַלְמוֹנִי. עֶגְמָה הַחוֹבֶקֶת מֶרְחָב. וּשְׁנַיִם: אַתְּ וַאֲנִי. הַיָּמִים, אָן נָגוֹזוּ הַהֵם? הֶעָבָר אֶת צִלּוֹ מַאֲרִיךְ... הֶעָבָר עוֹד עָלֵינוּ נוֹשֵׁם. וְהַהוֹוֶה לְאָן מוֹלִיךְ? אהבתיך בלבושך האפור אהבתך כאהוב אדם אהבתיך אהבתיך בעבור שידעת לאהוב דומם. כמוני כמוך בבנים שאלוה אחד בדה על סיפי שפתותינו חונים שירים – פתרונם לא נדע. רקיע בהם וכוכב. ואופק ואי אלמוני עגמה החובקת מרחב ושניים: את ואני הימים אן נגוזו ההם העבר את צילו מאריך העבר עוד עלינו נושם והווה לאן מוליך