מילים: שושנה מושקטבליט-כהן
לחן: שושנה מושקטבליט-כהן כתיבה: 1937~ הלחנה: 1937~
|
הקולית של עין-החורש  |
הרצליה רז 
מקור: הספרייה הלאומית
פרטים נוספים על ההקלטה ראו באתר הספרייה הלאומית. כמו כן, ניתן להאזין להקלטה המלאה.
מרים כהן (ילידת רחובות) 
שנת הקלטה: 15.5.1991
מקור: הספרייה הלאומית
פרטים נוספים על ההקלטה ראו באתר הספרייה הלאומית. כמו כן, ניתן להאזין להקלטה המלאה. (השיר נמצא בתזמון 0:31:45).
נכלל בתקליטור: ילד חן, ילדת חן
הוקלט במסגרת: סדנת אתנומוסיקולוגיה בעמק הירדן
השיר מתוארך לשנת 1937 על סמך מחברת של יוצרת השיר שאותרה בידי בנותיה ובה מילות השיר (ראו סיפור שיר וצילום להלן); בנותיה של שושנה מתארכות את המחברת לשנה זו. (תודה לאהוד רבין)
צפו בצילום וידאו של ביצוע השיר עפ תנועות מפי מרים כהן (תזמון: 49:00).
כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת contact@zemereshet.co.il.
להלן כתבה שפורסמה ב"אצלנו", עלון קיבוץ עין החורש (8.2.2018) על שני שירים של שושנה מושקטבליט-כהן (וראו את כתב-ידה של המחברת להלן):
מה אפשר ללמוד ממחברת בת 80 / אהוד רבין
"שִׁבעה" הוא זמן התכנסות מתוקף המוות הפוקד אותנו והוא זמן עטוף בעצב ובכובד. אבל זה גם זמן מלא חיים, שבו הזיכרונות היפים והמחייכים והמון סיפורים מהחיים מציפים את 'היושבים' ואורחיהם. כך מצאנו עצמנו ערב אחד לפני כשבועיים, שרים לנכדות הקטנות של טובל'ה ואילון את השירים שחיברה הסבתא-רבתא שלהן, שושנה מושקטבליט.
אל "לארנבת אוזניים ארוכות והיא אוכלת כל מיני ירקות.." המוכר והמושר הצטרף 'בן זוגו' המוכר פחות "הפרות – הן אוכלות / חציר ותלתן,/ הן נותנות לנו חלב / מתוק ולבן / מו-או-או, מו-או-או / ככה הן גועות / מו-או-או' מו-או-או / הפרות טובות". הנכדות הקשיבו בשמחה וגם צחוק הגדולים היושבים סביב התגלגל אל חיק הנוסטלגיה.
בלילה חיפשה שירלי ומצאה באתר "זמרשת" (אתר השירים המצוין, המעלה שירים ישנים לרשת) גרסאות של השיר המושרות בכמה קיבוצים כמו חולתה, הזורע וגלעד, אך מצוין לצִדן שהמחבר לא ידוע וכך גם המלחין. אם כך, אמרנו לעצמנו, נפתור ל"זמרשת" את התעלומה כפי שעשינו לפני שנים עם שיר הארנבת ונשיב כבוד לכותבת.
באותו לילה עשתה גם מרים 'שעורי בית' והוציאה מאיפה שהוציאה מחברת משבצות בעטיפה שחורה שבעמודה הראשון כתוב בעט דיו ובכתב ידה של שושנה: "שירים וחידות בשביל מרים". במחברת נמצא גם 'האקדח המעשן' והמאשר: מילות השירים כפי שנכתבו אז, לפני כשמונים שנה. מדובר במחברת מסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, שבה אמא מנסה ליצור אצל בתה התינוקת הטרייה גירויים של הכרת העולם בצלילים וחרוזים.
בימים שלא היו בהם שום אמצעי 'שידור'- לא רדיו, לא פטיפון או רשמקול, כשעוד לא חלמו על מתקני פעלולים משוכללים ומכשירים סלולריים חכמים למיניהם, בימים ההם היה צריך ליצור את הזיכרון הצלילי והפנמת התכנים באמצעות הקול האנושי, כפי שהדברים פעלו במשך הדורות ובכל התרבויות (למשל באמצעות שירי הערש). אבל חברה חדשה צריכה לא רק להמשיך אלא גם לחדש... הגם שלא ההורים הרדימו אז את ילדיהם והיה להם מעט זמן 'דיבור' איתם.
במחברת הזקנה ניכרים הניסיונות לקרב את הילדה להוריה, לחבריה ולסביבתה. יש בה שירים (שנכתבו גם ע"פ מנגינות מוכרות) וסיפורים קצרים (שנכתבו בעקבות ציורים שהיו בנמצא). שני השירים האלה, הארנבת והפרות, שגם הולחנו על ידי שושנה, התחבבו כנראה במיוחד וגם התפשטו בדרך שבה התפשטו אז שירים בכל רחבי המדינה שבדרך.
באמצעות השירים הפשוטים מכירה האם לבתה בת הכמה חודשים את הציפור ואת החתול, את העצים והעננים, את הפרח, את הבובות או את הזבוב. אבל גם את הוריה בשמם (שושנה ואברהם) וגם את בני גילה הקרובים: (על דוד) "אבקש את אהרון / שיעשה לי אווירון / ואטוס כמו על כנפיים / לתל-אביב ולירושלים"//. (על דלית) "אני זריזה, אני פזיזה / אני דלית העליזה!"// (על ישי) "על צמרת הברוש / רואים איזה ראש / מי זה, מי זה שם יושב? / זהו ישי – בן זאב!"// וכמובן גם בתה שלה.
ואולי מעבר לתקשורת בין אם ובת יש בשירים ובסיפורים גם ניסיון פדגוגי של מי שלמדה פסיכולוגיה עוד בפולין ומהראשונים להיחשף לגישתו של פיאז'ה "לראות את התפתחות כלי המחשבה ואת הצטברות הידיעות, אצל הפרט, ברגע נתון, כתוצאה של הליכי התאמה והטמעה..."(ויקיפדיה). אולי. הרהור משלי.
כזכור (למי שזכור) שני השירים -הארנבת והפרות- עובדו לשירת מקהלה ע"י חיים ברקני ובוצעו בערב "כל אחד הוא עוד קצת ילד", ערב משירי הילדים של המשוררים והכותבים המקומיים ב-1986. לצערנו שיר הפרות לא הועלה לתקליט ולכן לא נשמר כ'אחיו'. עכשיו ייכנס בזהות גלויה למשמורת ב"זמרשת".
שני השירים בכתב-ידה של המחברת