על הררי ציון

בָּנַיִךְ צִיּוֹן אָנוּ, שְׁאֵרִית פִּרְחֵי הַדֶּרֶךְ, רוּחַ עַז קָטַפְנוּ, שְׁנוֹת אֶלֶף מֵעֲפָרֵךְ. כַּמָּה פְּרָחִים נָבָלוּ, מֵאָז פְּרָחַיִךְ עָרוּ שַׁדְמוֹת חֶמֶד אָבָלוּ, אַרְזֵי עַד נִשְׁבָּרוּ וְאַתְּ יְרוּשָׁלַיִם פְּרָחַיִךְ עוֹדָם חַיִּים קְלַעְתֶּם כַּף הַקֶּלַע אֶל עַפְרוֹת חוֹל וַאֲבָנִים גַּם שָׁם עַל צְחִיחַ סֶלַע, לֹא נָבְלוּ הַנִּצָּנִים קוּמִי אִמֵּנוּ הַזְּקֵנָה, לִבְשִׁי בִּגְדֵי הַדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ שַׁבְנוּ הֵנָּה הִתְעָרוֹת בַּעֲפָרֵךְ כְּלֵי בְּנִיָּה לָךְ הֵבֵאנוּ, לִבְנוֹת חָרְבוֹתַיִךְ, אִתִּים בְּיָדֵינוּ, לְפַתֵּחַ בָּם תְּלָמַיִךְ וְאַתְּ יְרוּשָׁלַיִם...בנייך ציון אנו, שארית פרחי הדרך, רוח עז קטפנו, שנות אלף מעפרך. כמה פרחים נבלו, מאז פרחיך ערו שדמות חמד אבלו, ארזי עד נשברו ואת ירושלים פרחייך עודם חיים קלעתם כף הקלע אל עפרות חול ואבנים גם שם על צחיח סלע, לא נבלו הניצנים קומי אמנו הזקנה, לבשי בגדי הדרך אליך שבנו הנה התערות בעפרך כלי בניה לך הבאנו, לבנות חורבותיך, איתים בידינו, לפתח בם תלמייך ואת ירושלים...