שיר העלבון

אַךְ עֶלְבּוֹן, עֶלְבּוֹן כֹּה מַר, מַר לְנֶפֶשׁ הַזַּמָּר. אֵין בִּי צֹרֶךְ, אֵין מוֹעִיל, הַצְּרָצַר בְּצַד הַשְּׁבִיל. הַאָמְנָם אֲנִי אוֹיֵב כִּי בְּשִׁיר אֲנִי חָפֵץ? אַךְ נִצְבָּט אֶצְלִי הַלֵּב, כִּי אוּלַי אֵינִי נָחוּץ, אֶת הַבָּר אֵינִי אוֹגֵר וּבִכְלָל אֲנִי אַחֵר. כֵּן, אַךְ הַשִּׁיר אֵינוֹ מְיֻתָּר, שִׁיר לֹא נוֹצָר בִּלְעֲדֵי הַצְּרָצַר. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּל עוֹד כֹּחַ בִּי יֵשׁ דַּם הַשִּׁירִים עוֹד יִבְעַר בִּי כָּאֵשׁ.אך עלבון, עלבון כה מר, מר לנפש הזמר. אין בי צורך, אין מועיל, הצרצר בצד השביל. האמנם אני אויב כי בשיר אני חפץ? אך נצבט אצלי הלב, כי אולי איני נחוץ, את הבר איני אוגר ובכלל אני אחר. כן, אך השיר אינו מיותר, שיר לא נוצר בלעדי הצרצר. ומשום כך כל עוד כוח בי יש דם השירים עוד יבער בי כאש.