עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּך בִּשְׂפָתַיִם כָּבוֹת עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם. עוֹד אֹמַר לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת, שֶׁיֶּשְׁנָן, שֶׁיֶּשְׁנָן עֲדַיִן. כִּי בֵּיתֵךְ הֶעָנִי כֹּה חָשֵׁךְ לְעֵת לַיִל וְעָצוּב בּוֹ וַדַּאי לְאֵין סוֹף. וְחַיַּי שֶׁכָּרְעוּ בְּלִי הַגִּיעַ אֵלַיִךְ, הֻסְגְּרוּ לַחוּצוֹת וְלַתֹּף. אַךְ פִּתְאֹם אַתְּ נוֹגַעַת כְּיָד מַבְהִיקָה. אַתְּ פּוֹלַחַת כְּזֵכֶר נִשְׁכָּח. הַדְמָמָה שֶׁבַּלֵּב, בֵּין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה, הַדְּמָמָה הַזֹּאת הִיא שֶׁלָּךְ.עוד אבוא אל סיפך בשפתײם כבות עוד אצניח אלײך ידײם. עוד אומר לך את כל המילים הטובות, שישנן, שישנן עדײן. כי ביתך העני כה חשך לעת ליל ועצוב בו װדאי לאין סוף. וחײ שכרעו בלי הגיע אלײך, הוסגרו לחוצות ולתוף. אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה. את פולחת כזכר נשכח. הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזאת היא שלך.