על חורבות ציון (לחן רוזן)

עָלִיתִי בַלַּילָה עַל מִטָּתִי, נֶאֱחַזְתִּי בִזְרֹעוֹת הַשֵּׁנָה, וְעַל כַּנְפֵי חִזָּיוֹן בִּשְׁנָתִי, נִשּׂאתִי וָאֵדֶא צִיּוֹנָה. אֶל צִיּוֹן הַשּׁחֹרָה וְהַנָּאוָה, אֶבְלִי וּמְשׂוֹשִׂי בֶחָלֶד, הַבָּלָה מִיָּגוֹן וּדְאָבָה, וּבְלֹתָהּ כְּעֶדְנַת הַיָלֶד. אֶל צִיּוֹן הַזְקֵנָה וְהָרַכָּה, זֹה נָבְלָה וּכְאֶרֶז רַעֲנָנָה, שְׁזוּפַת הַשֶּׁמֶש וְזַכָּה, קֹדֶרֶת וּמְאִירָה כַלְּבָנָה. אֶל צִיּוֹן לֶב עַמִּי, חַיָּתִי, בָּה קָשׁוּר בַּעֲבוֹתִים לְבָבִי, בָּאתִי עַל כְּרוּב בַּת שִׁירָתִי בַּלָּיְלָה, בַּחֲלֹם עַל מִשְׁכָּבִי. הַלְּבָנָה בִמְרֹמֵי רָקִיעַ, נוּגָה כְעֹטְיָה צֹעֶדֶת, אֹור כֵּהֶה עַל צִיּוֹן תַּגִיהַּ וּבְגַלֵּי מֵי קִדְרוֹן רֹעֶדֶת. רֹעֶדֶת הַלְּבָנָה הַזַכָּה עֵת הִיא אֶל צִיּוֹן נִבָּטָה, עֵין הַשּׁמַיִם כִּמְבַכָּה, כִּי נָגַע עַד שָׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ... עִמָּה כַּאֲבֵלִים יִסָּעוּ אַלְפֵי כֹכָבִים בִּמְחוּגָה, כְּעֵינָיִם לָהּ עֹזְרוֹת יֵרָאוּ לִדְלֹף עִמָּהּ מִתּוּגָה... רוּחַ חֲרִישִׁית לִרְגָעִים בֵּין רֻכְסֵי הַר צִיּוֹן הֹמִיָּה, הֶמְיָתָה קוֹל הֹגֶה נְכָאִים, כְּמוֹ תְעוֹרֵר עַל שִׁבְרָהּ תַּאֲנִיָּה. וַעֲנָנִים נִפְזָרִים בִּדְמָמָה מִתְלַקְטִּים בְּשׁוּלֵי שָׁמֶיהָ, כִּמְקוֹנְנִים יִסְעוּ בָרָמָה לִשְפֹּךְ דִּמְעוֹתָם עָלֶיהָ. וּסְבִיבִי, הָהּ שִׁמְמוֹת עוֹלָם כְּשִׁמְמוֹת עַמִּי בָּעַמִּים, בְּנֵי יַנְשׁוּף יֵילִילוּ בְקוֹלָם בֵּין גַלִּים וְעִיִּים נְשַׁמִּים... תָּנִים יְבַכּוּ הַשּׁאִיָּה, בְּנוֹת יַעֲנָה – כָּל הַר וְכָל גֶּבַע, עִמָּם בַּת צִיּוֹן בֹּכִיָּה, עִמָּם כָּל תּוֹצְאוֹת הַטֶּבַע. וְעִמָּם אָז אַנְחַת תַּאֲנִיָּה, דְּמָמָה וְקוֹל בְּכִיָּה דַקָּה, כְּאַנְחַת אֵם רַחְמָנִיָּה, עַלָ אָבְדַן יְחִידָהּ מְבַכָּה... כְּאֶנְקַת רַעְיָה אֲהוּבָה, עַל קֶבֶר בְּחִיר לִבָּהּ נִתֶּכֶת, כְּהֶמְיַת יוֹנָה עֲזוּבָה מִקַּן גֹּזָלֶיהָ מֻשְׁלֶכֶת, מֵחָרְבוֹת הַר צִיּוֹן הִקְשַׁבְתִּי: "אֵי נָוִי? אֵי עַמִּי סְגֻלָּתִי? אוֹי לִי כִּי בֵיתִי הֶחֱרַבְתִּי, וּבַנַי הִגְלֵיתִי מֵאַדְמָתִי"...עליתי בלילה על מיטתי נאחזתי בזרועות השנה ועל כנפי חיזיון בשנתי נישאתי ואדא ציונה אל ציון השחורה והנאוה אבלי ומשושי בחלד הבלה מיגון ודאבה ובלותה כעדנת הילד אל ציון הזקנה והרכה זה נבלה וכארז רעננה שזופת השמש וזכה קודרת ומאירה כלבנה אל ציון לב עמי חיתי בה קשור בעבותים לבבי באתי על כרוב בת שירתי בלילה בחלום על משכבי הלבנה במרומי רקיע נוגה כעוטיה צועדת אוור כהה על ציון תגיה ובגלי מי קדרון רועדת רועדת הלבנה הזכה עת היא אל ציון ניבטה עין השמים כמבכה כי נגע עד שמים משפטה עימה כאבלים ייסעו אלפי כוכבים במחוגה כעיניים לה עוזרות יראו לדלוף עימה מתוגה רוח חרישית לרגעים בין רוכסי הר ציון הומיה המיתה קול הוגה נכאים כמו תעורר על שברה תאניה ועננים נפזרים בדממה מתלקטים בשולי שמיה כמקוננים ייסעו ברמה לשפוך דמעותם עליה וסביבי הה שממות עולם כשממות עמי בעמים בני ינשוף יילילו בקולם בין גלים ועיים נשמים תנים יבכו השאיה בנות יענה כל הר וכל גבע עימם בת ציון בוכיה עימם כל תוצאות הטבע ועימם אז אנחת תאניה דממה וקול בכיה דקה כאנחת אם רחמניה על אבדן יחידה מבכה כאנקת רעיה אהובה על קבר בחיר ליבה ניתכת כהמית יונה עזובה מקן גוזליה מושלכת מחרבות הר ציון הקשבתי אי נווי אי עמי סגולתי אוי לי כי ביתי החרבתי ובניי הגליתי מאדמתי