מיכל קטנה

מִיכָל קְטַנָּה פִּקַּחַת הִיא, אֶת סִפְרָהּ פּוֹתַחַת הִיא וְאוֹמֶרֶת לַבֻּבֹּנֶת: אַתְּ אֶצְבָּעֹנֶת! עוֹד מְעַט - שִׁמְעוּ שָׁמַיִם! בַּת שָׁנָה אַתְּ וְיוֹמַיִם. הוֹי, לִלְמֹד הִגִּיעָה עֵת: זוֹהִי אָלֶף! זוֹהִי בֵּית! הִסְתַּכְּלִי נָא, אַתְּ רוֹאָה? קָמָץ אָלֶף - אָ. הִסְתַּכְּלִי נָא, אַתְּ רוֹאָה? תִּזְכְּרִי, יַלְדָּה רָעָה? תְּנִי לַסֵּפֶר נְשִׁיקָה! תִּלְמְדִי לִקְרֹא עַד הֵנָּה - פֶּרַח אֹדֶם לָךְ אֶתֵּנָּה.מיכל קטנה פיקחת היא, את ספרה פותחת היא ואומרת לבובונת: את אצבעונת! עוד מעט - שמעו שמים! בת שנה את ויומיים. הוי, ללמוד הגיעה עת: זוהי אלף! זוהי בית! הסתכלי נא, את רואה? קמץ אלף - א. הסתכלי נא, את רואה? תזכרי, ילדה רעה? תני לספר נשיקה! תלמדי לקרוא עד הנה - פרח אודם לך אתנה.

מקור: "נחום נרדי: 75 שירי ילדים", רנן, 1947, עמוד 19