לעמל

הוֹלֵךְ אִישׁ הָעֵמֶק, אוֹמֵר הוּא שָׁלוֹם לַסּוּס, לַפָּרָה, גַּם לַדְּרוֹר בַּמָּרוֹם. הַגֶּפֶן, הַזַּיִת בֵּרְכוּהוּ בְּתֹם. עֲמַל־הָאָבִיב כְּבָר קוֹרֵא לוֹ בְּאוֹן. הוֹלֵךְ הוּא עִם־שַׁחַר, שׁוֹמֵעַ הָרֹן – מֵאֹפֶק וָאֹפֶק נִשָּׂא עַד הֲלֹם. תּוֹעֶה בַּשָּׂדֶה עוֹד צְלִיל פַּעֲמוֹן; תּוֹעֶה שָׁם בָּעֵמֶק, וְהֵד לוֹ: דִּין־דּוֹן…הולך איש העמק אומר הוא שלום לסוס לפרה גם לדרור במרום הגפן הזית ברכוהו בתום עמל־האביב כבר קורא לו באון הולך הוא עם־שחר שומע הרון מאופק ואופק נישא עד הלום תועה בשדה עוד צליל פעמון תועה שם בעמק והד לו דין־דון…