זאת היא הבלדה
העתקת מילות השיר

זֹאת הִיא הַבָּלָדָה עַל הַחַיָּלִים הָאַלְמוֹנִים יְסֻפַּר בָּהּ עַל עוֹלָם אֶחָד גָּדוֹל וְאֵין אוֹנִים עַל עוֹלָם גִּבּוֹר לִסְבֹּל וְרַק לֵבָב לָשֵׂאת גְּבוּרָה וְצוֹעֵד סַהֲרוּרִי אֶל תְּהוֹם אוֹרֶבֶת פְּעוּרָה. הַיָּמִים עוֹלִים פּוֹרְחִים בְּשֵׁלִים יָפִים יוֹתֵר הַמֶּרְחָק עַל פִּי הַתְּהוֹם הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וּמִתְקַצֵּר וְאוּלַי נוֹתַר עוֹד רֶגַע וְאוּלַי פְּסִיעָה נוֹתֶרֶת וְעוֹלָם אוֹבֵד יָעוּף בְּמַעַרְבֹּלֶת מִסְתַּחְרֶרֶת. בֶּחָזֶה אֵימָה נִלְחֶצֶת וְהָרֹאשׁ בִּכְפוֹר עָטוּף אֵין אֲוִיר לִנְשֹׁם לְפֶתַע מִתְבַּרְזֵל הַדָּם בַּגּוּף וּבְכֹחַ מַחְשָׁבָה פּוֹעֶמֶת כְּפַטִּישׁ מוּרָם לַעֲזֹר לִשְׁמֹר הַפַּעַם לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם. וְיָמִים בָּאִים בְּשֶׁקֶט כֹּה טוֹבִים פְּשׁוּטִים כָּל כָּךְ וְדוֹמִים הֵם זֶה לָזֶה כְּבֵן לְאָב כְּאָח לְאָח הָאָדָם נוֹשֵׁם, הוֹלֵךְ, עוֹמֵד, מֵכִין לְיוֹם קָרוֹב וְלִחְיוֹת אֶפְשָׁר רַק פַּעַם וְלִחְיוֹת אֶפְשָׁר כֹּה טוֹב! בֹּקֶר שָׁב, מַגִּיעַ עֶרֶב, הַשָּׁעוֹת נוֹבְלוֹת כְּגַן, אֵין רָצוֹן מִפֹּה לָלֶכֶת, וּלְהִשָּׁאֵר עוֹד כָּאן. מַה לִּצְעֹק, לְאָן לָרוּץ וּמִי יִשָּׂא לַפִּיד מִנֶּגֶד? לְעוֹלָם לִקְרֹא: עֲמֹד! כִּי לְרַגְלֶיךָ תְּהוֹם שׁוֹתֶקֶת. לֹא אֶחָד וְלֹא מֵאָה הַחַיָּלִים הָאַלְמוֹנִים בּוֹאוּ! פֹּה דְּרוּשִׁים מִלְיוֹנִים הֲמוֹנִים וַהֲמוֹנִים תִּתְיַצֵּב חוֹמָה מִלְיוֹנִית שֶׁל חֵיל אָדָם לַעֲזֹר לִשְׁמֹר הַפַּעַם לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם.זאת היא הבלדה על החיילים האלמונים יסופר בה על עולם אחד גדול ואין אונים על עולם גיבור לסבול ורק לבב לשאת גבורה וצועד סהרורי אל תהום אורבת פעורה. הימים עולים פורחים בשלים יפים יותר המרחק על פי התהום הולך הלוך ומתקצר ואולי נותר עוד רגע ואולי פסיעה נותרת ועולם אובד יעוף במערבולת מסתחררת. בחזה אימה נלחצת והראש בכפור עטוף אין אויר לנשום לפתע מתברזל הדם בגוף ובכוח מחשבה פועמת כפטיש מורם לעזור לשמור הפעם להציל את העולם. וימים באים בשקט כה טובים פשוטים כל כך ודומים הם זה לזה כבן לאב כאח לאח האדם נושם, הולך, עומד, מכין ליום קרוב ולחיות אפשר רק פעם ולחיות אפשר כה טוב! בוקר שב, מגיע ערב, השעות נובלות כגן, אין רצון מפה ללכת, ולהישאר עוד כאן. מה לצעוק, לאן לרוץ ומי יישא לפיד מנגד? לעולם לקרוא: עמוד! כי לרגליך תהום שותקת. לא אחד ולא מאה החיילים האלמונים בואו! פה דרושים מיליונים המונים והמונים תתייצב חומה מיליונית של חיל אדם לעזור לשמור הפעם להציל את העולם.
מילים: משה ליפשיץ
תרגום/נוסח עברי: נתן אלתרמן
לחן: סטפן וולפה
כתיבה: 1936
הלחנה: 1938
תרגום/נוסח עברי: 1938

זֹאת הִיא הַבָּלָדָה עַל הַחַיָּלִים הָאַלְמוֹנִים
יְסֻפַּר בָּהּ עַל עוֹלָם אֶחָד גָּדוֹל וְאֵין אוֹנִים
עַל עוֹלָם גִּבּוֹר לִסְבֹּל וְרַק לֵבָב לָשֵׂאת גְּבוּרָה
וְצוֹעֵד סַהֲרוּרִי אֶל תְּהוֹם אוֹרֶבֶת פְּעוּרָה.

הַיָּמִים עוֹלִים פּוֹרְחִים בְּשֵׁלִים יָפִים יוֹתֵר
הַמֶּרְחָק עַל פִּי הַתְּהוֹם הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וּמִתְקַצֵּר
וְאוּלַי נוֹתַר עוֹד רֶגַע וְאוּלַי פְּסִיעָה נוֹתֶרֶת
וְעוֹלָם אוֹבֵד יָעוּף בְּמַעַרְבֹּלֶת מִסְתַּחְרֶרֶת.

בֶּחָזֶה אֵימָה נִלְחֶצֶת וְהָרֹאשׁ בִּכְפוֹר עָטוּף
אֵין אֲוִיר לִנְשֹׁם לְפֶתַע מִתְבַּרְזֵל הַדָּם בַּגּוּף
וּבְכֹחַ מַחְשָׁבָה פּוֹעֶמֶת כְּפַטִּישׁ מוּרָם
לַעֲזֹר לִשְׁמֹר הַפַּעַם לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם.

וְיָמִים בָּאִים בְּשֶׁקֶט כֹּה טוֹבִים פְּשׁוּטִים כָּל כָּךְ
וְדוֹמִים הֵם זֶה לָזֶה כְּבֵן לְאָב כְּאָח לְאָח
הָאָדָם נוֹשֵׁם, הוֹלֵךְ, עוֹמֵד, מֵכִין לְיוֹם קָרוֹב
וְלִחְיוֹת אֶפְשָׁר רַק פַּעַם וְלִחְיוֹת אֶפְשָׁר כֹּה טוֹב!

בֹּקֶר שָׁב, מַגִּיעַ עֶרֶב, הַשָּׁעוֹת נוֹבְלוֹת כְּגַן,
אֵין רָצוֹן מִפֹּה לָלֶכֶת, וּלְהִשָּׁאֵר עוֹד כָּאן.
מַה לִּצְעֹק, לְאָן לָרוּץ וּמִי יִשָּׂא לַפִּיד מִנֶּגֶד?
לְעוֹלָם לִקְרֹא: עֲמֹד! כִּי לְרַגְלֶיךָ תְּהוֹם שׁוֹתֶקֶת.

לֹא אֶחָד וְלֹא מֵאָה הַחַיָּלִים הָאַלְמוֹנִים
בּוֹאוּ! פֹּה דְּרוּשִׁים מִלְיוֹנִים הֲמוֹנִים וַהֲמוֹנִים
תִּתְיַצֵּב חוֹמָה מִלְיוֹנִית שֶׁל חֵיל אָדָם
לַעֲזֹר לִשְׁמֹר הַפַּעַם לְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם.
זאת היא הבלדה על החיילים האלמונים
יסופר בה על עולם אחד גדול ואין אונים
על עולם גיבור לסבול ורק לבב לשאת גבורה
וצועד סהרורי אל תהום אורבת פעורה.

הימים עולים פורחים בשלים יפים יותר
המרחק על פי התהום הולך הלוך ומתקצר
ואולי נותר עוד רגע ואולי פסיעה נותרת
ועולם אובד יעוף במערבולת מסתחררת.

בחזה אימה נלחצת והראש בכפור עטוף
אין אויר לנשום לפתע מתברזל הדם בגוף
ובכוח מחשבה פועמת כפטיש מורם
לעזור לשמור הפעם להציל את העולם.

וימים באים בשקט כה טובים פשוטים כל כך
ודומים הם זה לזה כבן לאב כאח לאח
האדם נושם, הולך, עומד, מכין ליום קרוב
ולחיות אפשר רק פעם ולחיות אפשר כה טוב!

בוקר שב, מגיע ערב, השעות נובלות כגן,
אין רצון מפה ללכת, ולהישאר עוד כאן.
מה לצעוק, לאן לרוץ ומי יישא לפיד מנגד?
לעולם לקרוא: עמוד! כי לרגליך תהום שותקת.

לא אחד ולא מאה החיילים האלמונים
בואו! פה דרושים מיליונים המונים והמונים
תתייצב חומה מיליונית של חיל אדם
לעזור לשמור הפעם להציל את העולם.



ביצוע:

 

מקהלת קול ציון לגולה 

על השיר

הבלדה הראשונה מתוך "ארבע בלדות למקהלה מעורבת" מאת סטפן וולפה שנדפסו בשנת 1938 בלי שם המתרגם. המקור ביידיש: די באַלאַדע פֿון די אומבאַקאַנטע סאָלדאַטן. הטקסט נדפס עם שם המתרגם בעיתון "דפים לספרות", 16.5.1940. ראו מידע נוסף והקשר בכתבתו של אלישע פורת "משורר שלא המריא" (22.2.2011) באתר "מחלקה ראשונה".


כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת contact@zemereshet.co.il.

מילים  


מתוך "השומר הצעיר" מס' 20, 16.5.1940, ח' אייר ת"ש. תודה לגדעון טיקוצקי.




עדכון אחרון: 28.08.2022 18:12:41


© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם

נהנית מזמרשת?
אתר זמרשת מתקיים בזכות תרומות.
עזרו לנו להמשיך במפעל!
לתרומה קבועה או חד פעמית: