דומינו (אברהם ברושי)

דּוֹמִינוֹ, דּוֹמִינוֹ, אַף אֶת שְׁמֵךְ לֹא אֵדַע, מַה מּוּזָר הוּא, דּוֹמִינוֹ, דּוֹמִינוֹ, זֶהוּ שֵׁם מְשַׂמֵּחַ, מַה יָּקָר הוּא, הוּא תָּמִיד יַזְכִּיר תֵּל-אָבִיב... הָעִיר... דּוֹמִינוֹ, דּוֹמִינוֹ, הוּא תָּמִיד זִכְרוֹנוֹת בִּי מֵעִיר. כְּשֶׁאוֹתָנוּ הִפְגִּישׁ עֶרֶב בַּל מַסֵּכוֹת, שָׁם הָיִית חֲמוּדָה, הַיָּפָה בַּנְּסִיכוֹת, הִתְהַלַּכְנוּ וְנִכְנַסְנוּ לְעוֹלַם חֲלוֹם וָרֹד; עִם שַׁחַר שֶׁעָלָה נֶעֶלַמְתְּ כְּעָשָׁן, וְהִשְׁאַרְתְּ לִי בֻּבָּה, דּוֹמִינוֹ, מִין לֵיצָן, כְּמַזְכֶּרֶת מְעוֹרֶרֶת זִכְרוֹנוֹת, כְּאֵב, יִקֹּד. דומינו, דומינו, אף את שמך לא אדע, מה מוזר הוא, דומינו, דומינו, זהו שם משמח, מה יקר הוא, הוא תמיד יזכיר תל-אביב... העיר... דומינו, דומינו, הוא תמיד זכרונות בי מעיר. כשאותנו הפגיש ערב בל מסכות, שם היית חמודה, היפה בנסיכות, התהלכנו ונכנסנו לעולם חלום ורוד; עם שחר שעלה נעלמת כעשן, והשארת לי בובה, דומינו, מין ליצן, כמזכרת מעוררת זכרונות, כאב, יקוד.