שיר הערש עברייה שוררת

נוּמָה שְׁנָתְךָ בְנִי שָׂמֵחַ אָשִׁיר שִׁיר אֵלֶיךָ; דּוֹמֵם נִשְׁקָף הַיָּרֵחַ אֱלֵי מִטָּתֶךָ. אָחֵל סַפֵּר לְךָ הַתְּלָאָה מָצְאָה אֲבוֹתֶיךָ, אַף אַגֵּדְךָ אֶת הָרָעָה תִּמְצָא גַם אוֹתֶךָ. הָמוּ גַּלֵּי אֵיבָה שִׂנְאָה בַּלַע אֲבוֹתֵינוּ. יָצְאוּ חֹצֵץ כַּעַס קִנְאָה תָּמִיד לִקְרָאתֵנוּ; אַף גַּם הֹמִים מֵי-זֵדוֹנִים עַתָּה לִקְרָאתֶךָ; לֹא רִאשׁוֹנִים לֹא אַחְרוֹנִים – אָשִׁיר שִׁיר אֵלֶיךָ. אַךְ כִּי תִגְדַּל תֵּרֶא חָלֶד אָז תִּוָּכַח דָּעַת: רַק לֶעָמָל כִּי תִּוָּלֶד לָהִי וּמִגְרָעַת; צוּקָה עָקָה וַאֲנָחָה יִהְיוּן מְנַת כֹּסֶךָ; - לֹא לְךָ אֻמְלָל גִּיל וּשְׂמָחָה אָשִׁיר שִׁיר אֵלֶיךָ. לֹא לְךָ אֻמְלָל גִּיל בַּחַיִּים אֹשֶׁר וּמָנֹחַ; עַל צַוָּארְךָ עֹל רֵחַיִם תָּמִיד אַךְ תָּשֹׁחַ; תָּמִיד תִּדֹּד אֶת הַמְנוּחָה לֹא תִמְצָא רַגְלֶךָ; - וּמְנוּחָתְךָ יַדְרִיכוּךָ אָשִׁיר שִׁיר אֵלֶיךָ. מִשְׂרַת אָדָם כְּהוּנַת גֶּבֶר הַרְחֵק הֵם מִמֶּךָּ; מִכָּל פִּנָּה מִכָּל עֵבֶר חֹשֶׁךְ יְסֻבֶּךָּ. בַּלְהוֹת זַעַם וַעֲלָטָה אֵלֶּה רַק עָלֶיךָ, הֵן לֹא אָדָם - חַיָּה אָתָּה! יָשִׁיר כֹּל אֵלֶיךָ. לָךְ אַךְ לַעֲמוֹל לֹא לָנוּחַ, מִבְּלִי לִשְׁמָע "הֶרֶב" לָךְ לֹא דַעַת לִשְׁאָף רוּחַ לָךְ לֹא לֵב בַּקֶּרֶב... . . . . . . . . . . . . . אַךְ הַתִּקְוָה גַּם הַסֵּבֶל עָזְרוּ אֶת עַמֶּךָ. . . - נוּמָה שְׁנָתְךָ בְנִי, בַּל אֵבֶל אֱלֵי מִטָּתֶךָ.נומה שנתך בני שמח אשיר שיר אליך; דומם נשקף הירח אלי מיטתך. אחל ספר לך התלאה מצאה אבותיך, אף אגדך את הרעה תמצא גם אותך. המו גלי איבה שנאה בלע אבותינו. יצאו חוצץ כעס קנאה תמיד לקראתנו; אף גם הומים מי-זדונים עתה לקראתך; לא שאשונים לא אחרונים - אשיר שיר אליך. אך כי תגדל תרא חלד אז תיוכח דעת: רק לעמל כי תיוולד להי ומגרעת; צוקה עקה ואנחה יהיון מנת כוסך; - לא לך אומלל גיל ושמחה אשיר שיר אליך. לא לך אומלל גיל בחיים אושר ומנוח; על צוארך עול ריחיים תמיד אך תשוח; תמיד תידור את המנוחה לא תמצא רגלך; - ומנוחתך ידריכוך אשיר שיר אליך. משרת אדם כהונת גבר הרחק הם ממך; מכל פינה מכל עבר חושך יסובך. בלהות זעם ועלטה אלה רק עליך, הן לא אדם – חיה אתה! ישיר כל אליך. לך אך לעמול לא לנוח, מבלי לשמוע "הרב" לך לא דעת לשאוף רוח לך לא לב בקרב... . . . . . . . . . . . . . אך התקוה גם הסבל עזרו את עמך. . . – נומה שנתך בני, בל אבל אלי מיטתך.