רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי. צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה, גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה. גַּם אֶת דַרְכִּי – כְּדַרְכָּהּ אֶל צַמֶּרֶת – דֶּרֶך מַכְאוֹב וְדֶרֶךְ עָמָל, יַד עֲנָקִים זְדוֹנָה וּבוֹטַחַת, יַד מִתְבַּדַּחַת שָׂמָה לְאַל. כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים. לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא? לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים? רק על עצמי לספר ידעתי צר עולמי כעולם נמלה גם משאי עמסתי כמוה רב וכבד מכתפי הדלה גם את דרכי כדרכה אל צמרת דרך מכאוב ודרך עמל יד ענקים זדונה ובוטחת יד מתבדחת שמה לאל כל ארחותי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים למה קראתם לי חופי הפלא למה כזבתם אורות רחוקים