אבא נלחם לחופש
העתקת מילות השיר

וְאַבָּא אָמַר עוֹד לִפְנֵי אֲשֶׁר מֵת: סַפְּרוּ לוֹ לְהַנְסִי אֶת כָּל הָאֱמֶת. אִמְרוּ לוֹ כִּי רַק בִּשְׁבִילוֹ, בֵּן יַקִּיר, כָּרַעְתִּי לִפֹּל בְּגַבִּי אֶל הַקִּיר. ‏אֲנִי אֲהַבְתִּיהוּ אֶת הַנְסִי הַשּׁוֹבָב, לָכֵן לֹא בָּרַחְתִּי מֵרְאוֹת אֶת פָּנָיו, לָכֵן הֶאֱמַנְתִּי לֵיל אֹפֶל הוֹלֵךְ, ‏אַךְ הוּא בִּשְׁבִיל הַנְסִי לֹא לָעַד יִמָּשֵׁךְ. ‏ אָז חָשַׁב לוֹ הַנְסִי מַחֲשָׁבָה קְטַנָּה: אוּלַי זֶה יִמָּשֵׁךְ עוֹד כַּחֲצִי שָׁנָה; ‏אֲנִי אֶהְיֶה גָּדוֹל בֶּן שֶׁבַע סוֹף כָּל סוֹף, וּכְשֶׁיֵּצְאוּ כֻּלָּם אֵצֵא גַּם אֲנִי לָרְחוֹב.ואבא אמר עוד לפני אשר מת: ספרו לו להנסי את כל האמת. אמרו לו כי רק בשבילו בן יקיר, כרעתי לפול בגבי אל הקיר. ‏אני אהבתיהו את הנסי השובב, לכן לא ברחתי מראות את פניו, לכן האמנתי ליל אופל הולך, ‏אך הוא בשביל הנסי לא לעד ימשך. ‏ אז חשב לו הנסי מחשבה קטנה: אולי זה ימשך עוד כחצי שנה; ‏אני אהיה גדול בן שבע סוף כל סוף, וכשיצאו כולם אצא גם אני לרחוב.
מילים: נתן אלתרמן
לחן: סטפן וולפה
כתיבה: תרצ"ד

וְאַבָּא אָמַר עוֹד לִפְנֵי אֲשֶׁר מֵת:
סַפְּרוּ לוֹ לְהַנְסִי אֶת כָּל הָאֱמֶת.
אִמְרוּ לוֹ כִּי רַק בִּשְׁבִילוֹ, בֵּן יַקִּיר,
כָּרַעְתִּי לִפֹּל בְּגַבִּי אֶל הַקִּיר.

‏אֲנִי אֲהַבְתִּיהוּ אֶת הַנְסִי הַשּׁוֹבָב,
לָכֵן לֹא בָּרַחְתִּי מֵרְאוֹת אֶת פָּנָיו,
לָכֵן הֶאֱמַנְתִּי לֵיל אֹפֶל הוֹלֵךְ,
‏אַךְ הוּא בִּשְׁבִיל הַנְסִי לֹא לָעַד יִמָּשֵׁךְ.

אָז חָשַׁב לוֹ הַנְסִי מַחֲשָׁבָה קְטַנָּה:
אוּלַי זֶה יִמָּשֵׁךְ עוֹד כַּחֲצִי שָׁנָה;
‏אֲנִי אֶהְיֶה גָּדוֹל בֶּן שֶׁבַע סוֹף כָּל סוֹף,
וּכְשֶׁיֵּצְאוּ כֻּלָּם אֵצֵא גַּם אֲנִי לָרְחוֹב.
ואבא אמר עוד לפני אשר מת:
ספרו לו להנסי את כל האמת.
אמרו לו כי רק בשבילו בן יקיר,
כרעתי לפול בגבי אל הקיר.

‏אני אהבתיהו את הנסי השובב,
לכן לא ברחתי מראות את פניו,
לכן האמנתי ליל אופל הולך,
‏אך הוא בשביל הנסי לא לעד ימשך.

אז חשב לו הנסי מחשבה קטנה:
אולי זה ימשך עוד כחצי שנה;
‏אני אהיה גדול בן שבע סוף כל סוף,
וכשיצאו כולם אצא גם אני לרחוב.




השיר המלא (כתבי אלתרמן)   העתקת מילות השיר

 



יוֹם וָלַיְלָה.
יוֹרִים וְיוֹרִים.
אֲפִלּוּ אִמָּא חָדְלָה לִבְכּוֹת.
רַק פָּנֶיהָ הָיוּ חִוְּרִים
וְעֵינֶיהָ הָיוּ רַכּוֹת.

אִמָּא אָמְרָה:
– הַנְס, בּוֹא נָא, שֵׁבָה.
שֵׁב עַל בִּרְכַּי. אַתָּה יֶלֶד טוֹב.
לוּ הָיִיתָ כָּעֵת בֶּן שֶׁבַע
הָיִיתָ יוֹצֵא עִם אַבָּא לָרְחוֹב.

הַנְס אֶת רֹאשׁוֹ הִטְמִין בֵּין יָדֶיהָ
וְהָרֹאשׁ חָשַׁב מַחְשָׁבָה קְטַנָּה:
– מַה לַּעֲשׂוֹת... נְחַכֶּה... מִי יוֹדֵעַ
אוּלַי זֶה יִמָּשֵׁךְ עוֹד חֲצִי שָׁנָה!

יוֹם וָלַיְלָה.
יוֹרִים וְיוֹרִים.
אֲפִלּוּ הַנְס חָדַל לִשְׁמֹעַ.
בַּחוּץ דָּהֲרוּ סוּסִים שְׁחֹרִים,
שְׁנַיִם קְטַנִּים וְאֶחָד גָּבוֹהַּ.

הַסּוּסִים הַקְּטַנִּים
צָהֲלוּ כִּשְׂטָנִים
וְהַסּוּס הַגָּדוֹל
הִתְנוֹדֵד וַיִּפֹּל.

כָּעֵת הָיוּ בַּחֶדֶר שְׁלֹשָׁה.
הַנְס וְאִמָּא וְאָדָם פָּצוּעַ.
הַמְּנוֹרָה פִּרְפְּרָה. גָּבְרָה וְחָלְשָׁה.
וּפִתְאוֹם כָּבְתָה כְּאִלּוּ נִפְּצוּהָ.

אָז הָאִישׁ אָמַר לְאִמָּא כָּךְ:
– הֶחָצֵר נִכְבְּשָׁה וְהַבַּיִת נִלְקַח.
הָיִינוּ מֵאָה. הַיֶּתֶר הֵיכָן?
זִכְרִי נָא אֶת שְׁמִי – אֲנִי פֶּטֶר פְרַנְץ.

וְדַי.
וּבַחוּץ יוֹרִים וְיוֹרִים.
אֲפִלּוּ אִמָּא לֹא רָצְתָה לִבְכּוֹת.
רַק פָּנֶיהָ הָיוּ חִוְרִים
וְעֵינֶיהָ הָיוּ רַכּוֹת.

*
אִמָּא, הַגִּידִי מַדּוּעַ
אַתְּ כֹּה אִמַּצְתִּינִי לְחֵיק?
מַדּוּעַ הָאִישׁ הַפָּצוּעַ
מַבִּיט וּמַבִּיט וְשׁוֹתֵק?

פָּנָיו לֹא דּוֹמִים לִפְנֵי אַבָּא
כִּי אַבָּא צָעִיר וְיָפֶה.
בְּשֵׁשׁ מִדֵּי עֶרֶב הָיָה בָּא
וְאַתְּ מְכִינָה לוֹ קָפֶה.

וְהוּא מוֹשִׁיבֵנִי עַל בֶּרֶךְ –
עֲלִי נַדְנֵדָה... מַטָּה, רוֹם!
סַפֵּר-נָא לִי הַנְסִי, סַפֵּר אֵיךְ
הִרְגַּזְתָּ אֶת אִמָּא הַיּוֹם...

כָּעֵת הוּא אֵינֶנּוּ, דַּי אִמָּא.
אַתְּ כֹּה אִמַּצְתִּינִי לְחֵיק!..
הִנֵּה כְּבָר שַׁחֲרִית הֶאְדִּימָה
וְזֶה עוֹד מַבִּיט וְשׁוֹתֵק...

בַּבֹּקֶר דָּפַק בֶּן-אָדָם עַל הַדֶּלֶת.
שָׁאַל:
– פֹּה גָּרִים הָאֵם וְהַיֶּלֶד?
– כֵּן.
– אַבָּא שָׁלַח אֶת בִּרְכַּת הַפְּרֵדָה
לְאִמָּא, לְהַנְסִי וְלַנַּדְנֵדָה.

וְאַבָּא אָמַר עוֹד לִפְנֵי אֲשֶׁר מֵת:
– סַפְּרוּ נָא לְהַנְסִי אֶת כָּל הָאֱמֶת,
אִמְרוּ לוֹ כִּי רַק בִּשְׁבִילוֹ, בֵּן יַקִּיר,
כָּרַעְתִּי לִפֹּל בְּגַבִּי אֶל הַקִּיר.

‏אֲנִי אֲהַבְתִּיהוּ אֶת הַנְסִ הַשּׁוֹבָב,
לָכֵן לֹא בָּרַחְתִּי לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו,
לָכֵן הֶאֱמַנְתִּי – לֵיל אֹפֶל הוֹלֵךְ,
‏אַךְ הוּא בִּשְׁבִיל הַנְסִ לֹא לָעַד יִמָּשֵׁךְ.

אָז חָשַׁב לוֹ הַנְסִי מַחְשָׁבָה קְטַנָּה:
– אוּלַי זֶה יִמָּשֵׁךְ עוֹד כַּחֲצִי שָׁנָה...
‏אֲנִי אֶהְיֶה גָּדוֹל. בֶּן שֶׁבַע סוֹף כָּל סוֹף.
וּכְשֶׁיֵּצְאוּ כֻּלָּם אֵצֵא גַּם כֵּן לָרְחוֹב.

אָז בָּא הַיּוֹם.
וְשֶׁקֶט.
אֵין יוֹרִים.
אֲפִלּוּ אִמָּא לֹא יָכְלָה לִבְכּוֹת.
רַק פָּנֶיהָ הָיוּ חִוְרִים
וְעֵינֶיהָ הָיוּ רַכּוֹת.
יום ולילה.
יורים ויורים.
אפילו אימא חדלה לבכות.
רק פניה היו חיוורים
ועיניה היו רכות.

אמא אמרה:
– הנס, בוא נא, שבה.
שב על ברכיי. אתה ילד טוב.
לו היית כעת בן שבע
היית יוצא עם אבא לרחוב.

הנס את ראשו הטמין בין ידיה
והראש חשב מחשבה קטנה:
– מה לעשות... נחכה... מי יודע
אולי זה יימשך עוד חצי שנה!

יום ולילה.
יורים ויורים.
אפילו הנס חדל לשמוע.
בחוץ דהרו סוסים שחורים,
שניים קטנים ואחד גבוה.

הסוסים הקטנים
צהלו כשטנים
והסוס הגדול
התנודד וייפול.

כעת היו בחדר שלושה.
הנס ואימא ואדם פצוע.
המנורה פרפרה. גברה וחלשה.
ופתאום כבתה כאילו ניפצוה.

אז האיש אמר לאימא כך:
– החצר נכבשה והבית נלקח.
היינו מאה. היתר היכן?
זכרי נא את שמי – אני פטר פרנץ.

ודי.
ובחוץ יורים ויורים.
אפילו אימא לא רצתה לבכות.
רק פניה היו חיוורים
ועיניה היו רכות.

*
אימא, הגידי מדוע
את כה אימצתיני לחיק?
מדוע האיש הפצוע
מביט ומביט ושותק?

פניו לא דומים לפני אבא
כי אבא צעיר ויפה.
בשש מדי ערב היה בא
ואת מכינה לו קפה.

והוא מושיבני על ברך –
עלי נדנדה... מטה, רום!
ספר-נא לי הנסי, ספר איך
הרגזת את אימא היום...

כעת הוא איננו, די אימא.
את כה אימצתיני לחיק!..
הנה כבר שחרית האדימה
וזה עוד מביט ושותק...

בבוקר דפק בן-אדם על הדלת.
שאל:
– פה גרים האם והילד?
– כן.
– אבא שלח את ברכת הפרידה
לאימא, להנסי ולנדנדה.

ואבא אמר עוד לפני אשר מת:
– ספרו נא להנסי את כל האמת,
אמרו לו כי רק בשבילו, בן יקיר,
כרעתי ליפול בגבי אל הקיר.

‏אני אהבתיהו את הנסי השובב,
לכן לא ברחתי לראות את פניו,
לכן האמנתי – ליל אופל הולך,
‏אך הוא בשביל הנס לא לעד ימשך.

אז חשב לו הנסי מחשבה קטנה:
– אולי הוא ימשך עוד כחצי שנה...
‏אני אהיה גדול. בן שבע סוף כל סוף.
וכשיצאו כולם אצא גם כן לרחוב.

אז בא היום.
ושקט.
אין יורים.
אפילו אימא לא יכלה לבכות.
רק פניה היו חיוורים
ועיניה היו רכות.




מפי משה ברק   העתקת מילות השיר

 



אַבָּא אָמַר עוֹד לִפְנֵי שֶׁהוּא מֵת
סַפְּרוּ לוֹ לְהַנְזִי אֶת כָּל הָאֱמֶת
סַפְּרוּ לוֹ כִּי רַק בִּשְׁבִילוֹ בֵּן יַקִּיר
כָּרַעְתִּי לִפֹּל בְּגַבִּי אֶל הַקִּיר

אָז חָשַׁב לוֹ הַנְזִי מַחְשָׁבָה קְטַנָּה
אוּלַי זֶה יִמָּשֵׁךְ כָּכָה עוֹד חֲצִי שָׁנָה
אֲנִי אֶהְיֶה גָּדוֹל אָז, בֶּן שֶׁבַע סוֹף כָּל סוֹף
וּכְשֶׁיֵּצְאוּ כֻּלָּם אֵצֵא גַּם כֵּן לָרְחוֹב

אבא אמר עוד לפני שהוא מת
ספרו לו להנסי את כל האמת
ספרו לו כי רק בשבילו בן יקיר
כרעתי ליפול בגבי אל הקיר

אז חשב לו הנסי מחשבה קטנה
אולי זה יימשך ככה עוד חצי שנה
אני אהיה גדול אז, בן שבע סוף כל סוף
וכשיצאו כולם אצא גם כן לרחוב



ביצוע:

 

חבורת שהם 
שנת הקלטה: 2005
נכלל בתקליטור: עלי להבה

על השיר

על פי זיווה שמיר, "תיבת הזמרה חוזרת: על שירי הילדים של נתן אלתרמן" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 257), השיר נדפס לראשונה ב"דבר" - מוסף לילדים, שנה ג', גליון ו' (ל'), כ"ב באדר תרצ"ד (9.3.1934), עמ' 1. 

עוד על השיר:


כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת contact@zemereshet.co.il.

תווים  


תודה לצבי שביט על מסירת התווים

מילים  


מתוך: "דבר - מוסף לילדים" כ"ב באדר תרצ"ד 9.3.1934 עמוד 1

מילים  


תגיות




עדכון אחרון: 24.09.2024 12:26:34


© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם

נהנית מזמרשת?
אתר זמרשת מתקיים בזכות תרומות.
עזרו לנו להמשיך במפעל!
לתרומה קבועה או חד פעמית: