אבא נלחם לחופש

ואבא אמר עוד לפני אשר מת:
ספרו לו להנסי את כל האמת.
אמרו לו כי רק בשבילו בן יקיר,
כרעתי לפול בגבי אל הקיר.

‏אני אהבתיהו את הנסי השובב,
לכן לא ברחתי מראות את פניו,
לכן האמנתי ליל אופל הולך,
‏אך הוא בשביל הנסי לא לעד ימשך.
‏
אז חשב לו הנסי מחשבה קטנה:
אולי זה ימשך עוד כחצי שנה;
‏אני אהיה גדול בן שבע סוף כל סוף,
וכשיצאו כולם אצא גם אני לרחוב.

יום ולילה.
יורים ויורים.
אפילו אימא חדלה לבכות.
רק פניה היו חיוורים
ועיניה היו רכות.

אמא אמרה:
– הנס, בוא נא, שבה.
שב על ברכיי. אתה ילד טוב.
לו היית כעת בן שבע
היית יוצא עם אבא לרחוב.

הנס את ראשו הטמין בין ידיה
והראש חשב מחשבה קטנה:
– מה לעשות... נחכה... מי יודע
אולי זה יימשך עוד חצי שנה!

יום ולילה.
יורים ויורים.
אפילו הנס חדל לשמוע.
בחוץ דהרו סוסים שחורים,
שניים קטנים ואחד גבוה.

הסוסים הקטנים
צהלו כשטנים
והסוס הגדול
התנודד וייפול.

כעת היו בחדר שלושה.
הנס ואימא ואדם פצוע.
המנורה פרפרה. גברה וחלשה.
ופתאום כבתה כאילו ניפצוה.

אז האיש אמר לאימא כך:
– החצר נכבשה והבית נלקח.
היינו מאה. היתר היכן?
זכרי נא את שמי – אני פטר פרנץ.

ודי.
ובחוץ יורים ויורים.
אפילו אימא לא רצתה לבכות.
רק פניה היו חיוורים
ועיניה היו רכות.

*
אימא, הגידי מדוע
את כה אימצתיני לחיק?
מדוע האיש הפצוע
מביט ומביט ושותק?

פניו לא דומים לפני אבא
כי אבא צעיר ויפה.
בשש מדי ערב היה בא
ואת מכינה לו קפה.

והוא מושיבני על ברך –
עלי נדנדה... מטה, רום!
ספר-נא לי הנסי, ספר איך
הרגזת את אימא היום...

כעת הוא איננו, די אימא.
את כה אימצתיני לחיק!..
הנה כבר שחרית האדימה
וזה עוד מביט ושותק...

בבוקר דפק בן-אדם על הדלת.
שאל:
– פה גרים האם והילד?
– כן.
– אבא שלח את ברכת הפרידה
לאימא, להנסי ולנדנדה.

ואבא אמר עוד לפני אשר מת:
– ספרו נא להנסי את כל האמת,
אמרו לו כי רק בשבילו, בן יקיר,
כרעתי ליפול בגבי אל הקיר.

‏אני אהבתיהו את הנסי השובב,
לכן לא ברחתי לראות את פניו,
לכן האמנתי – ליל אופל הולך,
‏אך הוא בשביל הנס לא לעד ימשך.
‏
אז חשב לו הנסי מחשבה קטנה:
– אולי הוא ימשך עוד כחצי שנה...
‏אני אהיה גדול. בן שבע סוף כל סוף.
וכשיצאו כולם אצא גם כן לרחוב.

אז בא היום.
ושקט.
אין יורים.
אפילו אימא לא יכלה לבכות.
רק פניה היו חיוורים
ועיניה היו רכות.

אבא אמר עוד לפני שהוא מת
ספרו לו להנסי את כל האמת
ספרו לו כי רק בשבילו בן יקיר
כרעתי ליפול בגבי אל הקיר

אז חשב לו הנסי מחשבה קטנה
אולי זה יימשך ככה עוד חצי שנה
אני אהיה גדול אז, בן שבע סוף כל סוף
וכשיצאו כולם אצא גם כן לרחוב