שיר החוזרים ללא בית

נִפָּגֵשָׁה בִּקְצֵה הַמִּשְׁעוֹל כּוֹכָבִים וְעָנָן מְלֹא שָׁמַיִם עוֹד לֹא תַּם הַמַּסָּע הַגָּדוֹל הוּא בּוֹעֵר בְּאִישׁוֹן הָעֵינַיִם וְהַדֶּרֶךְ הָיְתָה סוֹעֵרָה וְהָאֵשׁ לִחֲכָה אֶת פָּנֵינוּ אַךְ חָזַרְנוּ הַיּוֹם חֲזָרָה וְנוֹתַרְנוּ כָּל כָּךְ לְבַדֵּנוּ. וּמוּל אוֹר מְדוּרָה דּוֹעֵכָה אַחֲבְּקֵךְ בְּיָדִי הָאַחַת. הוּא חָזַר וְהִגִּיעַ אֶתְמוֹל וְקָרָא לִי מִקְצֵה הַמִּדְרֶכֶת הוּא הָיָה מְבֻגָּר וְגָדוֹל לֹא הָיָה לוֹ לְאָן לָלֶכֶת. שָׁם הָיִינוּ יַחְדָּיו כְּרֵעִים מַחְלָקָה עַקְשָׁנִית וְאוֹהֶבֶת שָׁם דִּגְלֵנוּ שֻׁסַּעַ לִקְרָעִים אַךְ הָיִינוּ יַחְדָּיו כְּמוֹ אֶבֶן. אַךְ מַדּוּעַ רָאִיתִי אוֹתוֹ מְהַלֵּךְ לְבַדּוֹ, לְבַדּוֹ? נִפָּגֵשָׁה בִּקְצֵה הַמִּשְׁעוֹל כּוֹכָבִים וְעָנָן מֵעָלֵינוּ נִפָּגֵשׁ וְנִזְכֹּר אֶת הַכֹּל וְאֶת כָּל שֶׁהָלְכוּ עִמָּדֵנוּ. אִם הַבַּיִת אוֹתָנוּ עָזַב וּבָדָד נְהַלֵּךְ בְּבוֹא עֶרֶב לֹא נִפֹּל, לֹא נִפֹּל, אֶגְרוֹפֵנוּ חָזָק הַחוֹזֵר לֹא יִשְׁמֹט אֶת הַחֶרֶב. וּמוּל אוֹר מְדוּרָה דּוֹעֵכָה נְחַבְּקֶנָּה בַּיָּד הָאַחַת.ניפגשה בקצה המשעול כוכבים וענן מלוא שמיים עוד לא תם המסע הגדול הוא בוער באישון העיניים והדרך היתה סוערה והאש ליחכה את פנינו אך חזרנו היום חזרה ונותרנו כל כך לבדנו. ומול אור מדורה דועכה אחבקך בידי האחת. הוא חזר והגיע אתמול וקרא לי מקצה המדרכת הוא היה מבוגר וגדול לא היה לו לאן ללכת. שם היינו יחדיו כרעים מחלקה עקשנית ואוהבת שם דגלנו שוסע לקרעים אך היינו יחדיו כמו אבן. אך מדוע ראיתי אותו מהלך לבדו לבדו? ניפגשה בקצה המשעול כוכבים וענן מעלינו ניפגש ונזכור את הכל ואת כל שהלכו עימדנו. אם הבית אותנו עזב ובדד נהלך בבוא ערב לא ניפול, לא ניפול, אגרופנו חזק החוזר לא ישמוט את החרב. ומול אור מדורה דועכה נחבקנה ביד האחת.

מקור: "מחברות מאיר נוי לשירים בעברית", עמוד 5 בהד' [סדרת מחברות עם תווים] 4