אל תיתנו להם רובים

בּוֹאִי נָא אָחוֹת וּשְׁבִי לָךְ כָּאן מִנֶּגֶד, פֶּן אֶחְדַּל לִנְשֹׁם וְאַתְּ גַּם לֹא תֵּדְעִי. פֹּה, בְּבַיִת זֶה, מֵתִים כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט... קַר לִי לְבַדִּי. עוֹד גָּדוֹל הַלַּיְלָה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. אֶת עֲצֵי הַגַּן הָרוּחַ מְנִיעָה. עַד שֶׁבָּאת הֲלוֹם יָשְׁבָה כָּאן הַשַּׁחֶפֶת. הִיא טוֹבָה כָּמוֹךְ, אָחוֹת רַחֲמָנִיָּה. הִיא חִבְּקָה אוֹתִי כְּמוֹ הָיִיתִי יֶלֶד. הִיא אָמְרָה לִי – בְּכֵה מְעַט, אַל תִּתְבַּיֵּשׁ. יַלְדְּךָ יָתוֹם וְאִשְׁתְּךָ אֻמְלֶלֶת וְאַתָּה תִּינוֹק בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ. אֲחוֹתִי, הֲלֹא יָדַעְתְּ וַדַּאי, הַגִּידִי לָמָּה הַחוֹלִים נִרְאִים קְטַנִּים כָּל-כָּךְ?.. וַאֲנִי הֲלֹא אָדָם-חַיָּל הָיִיתִי, הֵן דִּבַּרְתִּי פֶּה אֶל פֶּה עִם כְּלֵי תּוֹתָח! זֶה הָיָה מִכְּבָר, הָעֵת אָמְנָם חוֹלֶפֶת. אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד אֵינִי לוֹבֵשׁ מֵאָז. לִי הִשְׁאִירוּ רַק מֶדַלְיָה וְשַׁחֶפֶת... אַתְּ יוֹדַעַת מַה זֹּאת הַתְקָפָה שֶׁל גָּז? עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – שָׁמַיִם לֹא שָׁמַיִם, רוּחַ מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל שְׁטִיחֵי קָמָה. חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה. הַגְּדוּדִים הָלְכוּ כַּאֲחוּזֵי סְחַרְחֹרֶת, כְּיַלְדֵי בֵּית-סֵפֶר שֶׁקִּבְּלוּ יוֹם חַג. חַיָּלִים זְקֵנִים הִתִּירוּ הַמַּחְגֹּרֶת וְהֵרִיחוּ יַחַד שֶׁמֶשׁ וְטַבָּק. מִן הָרֹאשׁ הֵסִירוּ אֶת כּוֹבְעֵי הַפֶּלֶד, סִלְסְלוּ שָׂפָם וְסִלְסְלוּ בְּקוֹל – הֵי רַגְלַיִם-לַיִם, דֶּרֶךְ מְצַלְצֶלֶת, הֵי נֵלֵכָה-לֵכָה עַד אֲשֶׁר נִפֹּל – וּבַמַּנְגִּינוֹת פָּרְחוּ עֲצֵי תַּפּוּחַ וְאִמִּי שֶׁלִּי צָבְטָה אֶת לְחָיַי וְעַל הַשָּׂדוֹת הִתְגַּלְגְּלָה הָרוּחַ וְזָרְקָה אֵלֵינוּ מְלוֹא חָפְנֶיהָ מַאי... עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – פִּתְאוֹם... פִּתְאוֹם לְפֶתַע בָּאָה הָאֵימָה, יָדַעְנוּ אֶת רֵיחָהּ! אִמָּא צָעֲקָה – מַדּוּעַ הִתְחַבֵּאתָ?.. לָמָּה זֶה, יַלְדִּי, לָבַשְׁתָּ מַסֵּכָה?! וַנִּפְרֹץ קָדִימָה. אֶל הַמְּעַרְבֹּלֶת. מַסֵּכוֹת הַגָּז הִשְׁווּנוּ זֶה לָזֶה. לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה. כָּל חַיָּל כְּאִלּוּ לֹא זִמֵּר אַף פַּעַם. כָּל חָלָל כְּאִלּוּ הִשְׁתּוֹמֵם לָמוּת. בְּאֵדֵי הַמָּוֶת, בִּפְצָצוֹת הָרַעַם, אִישׁ אָחִיו רָצַח מִפַּחַד וּתְמִימוּת. עוֹד אֶזְכֹּר אָחוֹת – כִּי לֹא צָרִיךְ לִשְׁכֹּחַ – הֵם הָיוּ כָּמוֹנִי. הֵם הָיוּ טוֹבִים. רַק אָסוּר הָיָה אוֹתָם לַקְּרָב לִשְׁלֹחַ, רַק אָסוּר הָיָה לָתֵת לָהֶם רוֹבִים! וְכָעֵת – הִנֵּה. הַמִּלְחָמָה אֵינֶנָּה. הַמְּנוֹרָה צְהַבְהֶבֶת. וַאֲנִי וְאַתְּ. שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מֵאָז עַד הֵנָּה, שָׁם הָרְגוּ אוֹתִי לְאַט. לְאַט-לְאַט. וְהַכֹּל נִשְׁכַּח. וּפֹה מֵתִים בְּשֶׁקֶט. וְהַמָּוֶת פֹּה צָנוּעַ וּמְנֻמָּס. רַק אֲנִי יוֹדֵעַ – רֵאָתִי יוֹרֶקֶת עוֹד אֶת הַשִּׂנְאָה, הָרֶצַח וְהַגָּז. רַק אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּמְּעַרְבֹּלֶת בִּהְיוֹתִי פִּתְאוֹם אַחֵר, אָיֹם כָּזֶה... לְאֶחָד קָטָן פָּגַעְתִּי בַּגֻּלְגֹּלֶת וּשְׁלֹשָׁה גְּדוֹלִים דָּקַרְתִּי בֶּחָזֶה. אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם... אֲהַבְתִּים מְאֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים. אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם, אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!בואי נא אחות ושבי לך כאן מנגד, פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי. פה, בבית זה, מתים כל כך בשקט... קר לי לבדי. עוד גדול הלילה. המנורה צהבהבת. את עצי הגן הרוח מניעה. עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת. היא טובה כמוך, אחות רחמנייה. היא חיבקה אותי כמו הייתי ילד. היא אמרה לי – בכה מעט, אל תתבייש. ילדך יתום ואשתך אומללת ואתה תינוק בן ארבעים ושש. אחותי, הלוא ידעת ודאי, הגידי למה החולים נראים קטנים כל-כך?.. ואני הלוא אדם-חייל הייתי, הן דיברתי פה אל פה עם כלי תותח! זה היה מכבר, העת אמנם חולפת. את בגדי השרד איני לובש מאז. לי השאירו רק מדליה ושחפת... את יודעת מה זאת התקפה של גז? עוד אזכור, אחות – שמים לא שמים, רוח מתגלגלת על שטיחי קמה. חודש מאי היה. נאה מכל המאיים שידעה אי-פעם אימא-אדמה. הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת, כילדי בית-ספר שקיבלו יום חג. חיילים זקנים התירו המחגורת והריחו יחד שמש וטבק. מן הראש הסירו את כובעי הפלד, סלסלו שפם וסלסלו בקול – הי רגליים-ליים, דרך מצלצלת, הי נלכה-לכה עד אשר ניפול – ובמנגינות פרחו עצי תפוח ואימי שלי צבטה את לחיי ועל השדות התגלגלה הרוח וזרקה אלינו מלוא חופניה מאי... עוד אזכור, אחות – פתאום... פתאום לפתע באה האימה, ידענו את ריחה! אימא צעקה – מדוע התחבאת?.. למה זה, ילדי, לבשת מסכה?! ונפרוץ קדימה. אל המערבולת. מסכות הגז השוונו זה לזה. לאחד קטן פגעתי בגולגולת ושלושה גדולים דקרתי בחזה. כל חייל כאילו לא זימר אף פעם. כל חלל כאילו השתומם למות. באדי המות, בפצצות הרעם, איש אחיו רצח מפחד ותמימות. עוד אזכור אחות – כי לא צרך לשכוח – הם היו כמוני. הם היו טובים. רק אסור היה אותם לקרב לשלוח, רק אסור היה לתת להם רובים! וכעת – הנה. המלחמה איננה. המנורה צהבהבת. ואני ואת. שבע-עשרה שנה עברו מאז עד הנה, שם הרגו אותי לאט. לאט-לאט. והכול נשכח. ופה מתים בשקט. והמוות פה צנוע ומנומס. רק אני יודע – ראתי יורקת עוד את השנאה, הרצח והגז. רק אני יודע שבמערבולת בהיותי פתאום אחר, איום כזה... לאחד קטן פגעתי בגולגולת ושלושה גדולים דקרתי בחזה. אחותי, עוד רגע. שני בנים לי. שניים... אהבתים מאוד. לבותיהם טובים. אך בבוא היום... למען השמים, אל תיתנו להם רובים!

בתווים ניתן למצוא את הלחן שהושר בתנועות הנוער ושמבצעות חבורת שהם עם מספר שינויים, וכן חלק של מלודיה נוספת שלא ברור אם הושרה באותה תקופה.

את התווים, שנלקחו מאוסף מאיר נוי במחלקת המוסיקה שבספרייה הלאומית בירושלים, מסרה לנו ורדה ברלין. אורי יעקובוביץ' מזהה את כתב-היד ככתב ידו של מאיר נוי בעצמו.